Beit Yosef Even HaEzer 169 – בית יוסף אבן העזר קסט‏ – Tur

טור

פירוש

(הקדמה) הלכות חליצה (א) בא לחלוץ יועדו ג׳ דיינים לחלוץ בפניהם שמצות חליצה בג׳ דיינים ישראלים כשרים שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ויבמה ואפילו הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה. (ב) נמצא אחד מהם קרוב או פסיל או גר אפילו היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל ובספר המצות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחים אפילו ביחיד ואפילו בינו לבינה. (א) נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות החליצה כשרה. (ג) ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג׳ לפרסומי מילתא ואפילו הן ע״ה חלצה בג׳ חליצה כשרה כתב בעל הלכות צריכין למיתב חמשה בההוא בי דינא וכד כתבי גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן אמר רב צמח גאון. (ד) ויקבעו מקום תחילה לומר נחלוץ במקום פלוני וכתב אבי העזרי רבותי אומרים בההוא יומא ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקום בערב ביום שלפניו.
כתב הרמב״ם צריכין הדיינין לקבוע מקום ואח״כ תחלוץ לפניהם. לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרה מקרה והקרו הוא והיא לפניהם וחלצה חליצתם כשרה ע״כ. (ו) אין חליצה כשרה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה. (ח) וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת ושהיה בעולמו ושזאת היא אשת המת ומיהו אפילו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם שפיר דמי ואפילו הוא עבד או שפחה. (ט) וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל. (י) ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב׳ שערות ואם הוא בן י״ג שנה ויום אחד ואם היא בת י״ב שנה ויום אחד והיא נבדקת ע״פ נשים ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו א״צ לבדוק יותר. (יא) כתב הרמב״ם אין סומכין במנין השנים לא ע״פ קרובים ולא ע״פ נשים אלא ע״פ עדים כשרים להעיד ובסה״ת כתב אם אין השנים ידועות אלא ע״פ האב כגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותו אינו נאמן להחזיקו בגדול אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא על פי האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו בגדול אם הביא ב׳ שערות ולא חיישינן שמא עדיין לא בא לכלל גדול ושומא נינהו ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים ועל זה סומכין שא״צ לבדוק אם יש בהן גומות אע״ג דקי״ל שצריך שיהיו בעיקר גומות אם יש רבוי שערות או שהן ארוכות א״צ לבדוק על הגומות. (יב) וישבו הדיינין כמו שצריכין לישב בדין ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה מעומד לא עמדו אלא חלצו מוטין או יושבין חליצתם כשרה. (יג) וישאלוהו אם ירצה לייבם או לחלוץ ואם אמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחלה ולא בטלה משמתינן ליה. (יד) ויתנו לו מנעל החליצה במתנה שצריך שיהא שלו אף על פי שמחזירו אח״כ קרינן ביה שפיר שלו וי״א שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ואם לא נתנוהו לו כשר. (טו) והמנעל צריך שיהא כולו של עור לפיכך צריך לתופרו בעור אבל רצועותיו א״צ שיהא מעור. (טז) וכתב בסה״מ צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי לכך צריך שיהא דומה קצת לסנדל ולא יהיה תפור בו בגד בפנים. (יז) ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר״ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא. (יח) ויהיה לו רצועות לקושרו בהן ולהדקו על הרגל, (יט) וגם כמין קשר באזנו האחת שיכניסוה בנקב שיהיה לו באזנו השנית כדי להדקו יפה. (יח) וכתב בסה״מ צריך שיהו הרצועות לבנות. (כ) ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל ושיהיה התפירה מבחוץ. (כא) ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית וינעלנו ברגלו הימני.
ויהיה למדת רגלו שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגל ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו. (כב) היה בגד פשתן תפור בו מבפנים או שתפירותיו בפשתן או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור. (כב) או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו או שהוא קטן ממדת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו או שלא היה שלו או שהוא עשוי בצורת רגל שמאלי ונועלו בימין או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק החליצה כשרה בדיעבד. (טו) והרמ״ה כתב דבמנעל התפור בפשתן פסול אפילו בדיעבד. (כב) אבל חלצה בשל עץ או של שעם שאינו מחופה עור או ברגל שמאל או שיהיה המנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפיליא של בגד חליצתה פסולה כתב הרמב״ם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין. (כג) מנעל של עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתה כשרה אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה או של עיר הנדחת או שנעשה למת שנקבר בו אם חלצה חליצתה פסולה שהרי אינו עשוי להלוך בו. (כד-כה) כתוב בסה״מ אפילו אטר חולץ בימין של כל אדם אף על פי שהוא שמאלו וי״א שהוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל.
אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה אז יעשו בשל ימין וי״א שאיטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם והכי מסתברא דבכה״ג אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. (כו) וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל בפנים שלא יהא מעל דמעל. (כח) ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה וי״א שצריך שני קשרים זה על זה וכתב בספר המצות צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל לכך כתב בספר המצות שצריך שיחתוך ממנו לפניו ולאחריו כמו פגימה ויכוין שיבא הקשר באותו מקום ולא באזני המנעל כדי שיהיה על בשרו ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית. (כט) וצריך שיקראו אותה בעמידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) ואפילו אם היא מאותן שחולצות ולא מתייבמות שלא התירו להתייבם אפ״ה צריכה קריאה ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק והרמב״ם כתב מלמדין אותה שתהא רגילה לקרות לא אבה בנשימה אחת שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי ומאחר שתהיה רגילת לקרות אף על פי שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין על זה אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע ע״כ. וכן יראה מדברי רב אלפס שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק ויקראוהו מעומד לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) ואין לחוש אם יפסיק בין לא חפצתי. (ל) וידחוק רגליו בקרקע ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע וכיצד הוא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית ותתפוש רגלו בידה השמאלית ותחלוץ המנעל בידה הימנית כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית ר״ת כתב שולפתה בימין ושמאל מסייעתה ובספר המצות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע השמאל ואם עשתה בשמאל או אפילו בשיניה כשרה. (לא) וגדמת חולצת בשיניה לכתחילה. (לג) התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט וכתב א״א הרא״ש ז״ל הא דפסיל כשהתיר הוא דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור לפי שהתרתו הוי כאילו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלוך בו בלא קשירה וחלץ בו כשרה בדיעבד בלא קשירה. (ל) לשון הרמב״ם: ינעץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידה בב״ד ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ע״כ. ואיני יודע למה כתב ויושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל וחליצתה. ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ. (לב-לד) אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה פי׳ צריך לדחוק רגלו בארץ ופירש רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסני אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה פירוש מי שרגליו הפוכות שכף רגלו למעלה ודורס על עליונו שפי׳ טעמא דלא חליץ מאן דמסגי אלוהתא דכרעיה משום דבעי למידחפיה אארעא וכיון דלא מצי למדחפיה לא חליץ.
וכן כתב הרמב״ם היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגלו אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה והראב״ד כתב שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסולה לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסיל החליצה בהכי וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו דלפעמים מנעל של ב״ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע. (לה) חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה פירש רב אלפס דאקשירה קאי שאם יהיה הקשר למעלה מן הארכובה הרי החליצה פסולה וכן כתב הרמב״ם ולדבריהם לא מצינו חליצה לקוטע אפילו נקטעה רגלו מן הארכובה ולמטה וכ״כ בסה״ת דקיטע פסול לחלוץ ור״ח פירש דאנקטעה רגלו קאי שאם נקטעה מהארכובה ולמטה חולץ מהארכובה ולמעלה אינו חולץ ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל וכתב דוקא שישאר כל כך משוקו שיכול להכניס המנעל בשוקו ולקושרו למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו סמוך לארכובה שאינו יכול לקשור המנעל בשוקו אלא למעלה מהארכובה פסולה. (לו) קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה. (לז) היה לבוש שני מנעלים זה על גב זה וחלצה שניהם כשירה קרעה העליון בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון במקומה חליצתה פסולה. (לח) ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה כתב הרמב״ם לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה כשירה. (לט) רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק כנגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשירה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר בפניו. (מ) יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וכתב רב אלפס דוקא במוצצת דאז אי אפשר לה בלא צחצוחי רוק אבל אם שותתת צריכה לרוק פעם אחרת. (מא) אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא ורב אלפס לא הביא דברי רבה אולי רוצה לומר משום שאי אפשר בלא צחצוחי רוק שיוצא עם מה שאבלה ונהגו למונעה מלאכול כלום ע״כ. והרמב״ם כתב אכלה שום וגרניר וכיוצא בו או מדברים המזיבין הרוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמה יראה מדבריו שאין לחוש אלא בדברים ידועים המזיבין הרוק ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום. (מב) ואחר כך מקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו (דברים כ״ה:ט׳) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) ומצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל שלשה פעמים. (מג) נמצא סדר חליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש (דברים כ״ה:ט׳) ואין הסדד מעכב שאפילו לא קראו תחילה לא היא ולא הוא או שהקדימה רקיקה לחליצה או שקראוה ואח״כ רקקה חליצתה כשירה ולא עוד אלא אפילו לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשירה. (מד) צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא חלצה. (מה) וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין אסורה להתייבם ומיהו דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אא״כ יהא רוק מעורב בו. (מז) ואם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם. (מח) הסומא לכתחילה לא יחלוץ ואם חלצה מהסומא חליצתה כשירה והראב״ד כתב שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחילה. (מג) חליצת חרש וחרשת ואלם ואלמת פסולה ופוסלת אבל שוטה וקטן אין חליצתם כלום אפילו לפסול על האחין. (מט) קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין וא״א הרא״ש זכרונו לברכה השוה חליצת קטנה לחליצת קטן. (נ) חליצה מוטעת כשרה היכי דמי חליצה מוטעת שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מ״מ היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר שכיר לעשות מלאכתו שצריך ליתן לו שכרו אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה וצריכים להטעותו כדי שיחלוץ לה יכולה לומר משטה אני בך ואינה צריכה ליתן לו כלום. (נא) אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אינה חליצה להתירה כיון שלא כיון להתירה ומ״מ נפסלה בכך להתייבם וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה. (נג) חליצה מעושת שלא כדין ע״י דייני ישראל שטעו וכפו לחלוץ פסולה ופוסלת ואם בדין כפו כשרה וגוים שכפו מעצמו אפילו כדין פסולה ופוסלת כפוהו שלא כדין אינו כלום אפילו לפוסלה כפוהו דייני ישראל על ידי גוים שכפוהו גוים לעשות מה שישראל אומרים לו כשרה והרמב״ם כתב גוים שכפו מעצמן אם הדין שיחלוץ חליצתה כשרה ולא נהירא. (נה) חליצה פסולה אף על פי שהיא פסולה פוסלה על האחין ופוסל לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונישאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו. (נו) לאחר שחלצה כותבין לה ב״ד שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולין לכותבה אף על פי שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה שב״ד לא היו חולצין להם אם לא שהיו מכירי׳ אותם וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו. (נז) לשון א״א הרא״ש ז״ל סידור חליצה מצות חליצה בג׳ שיודעים להקרות ויקבעו דוכתא שאומרים נלך למקום פלוני ונחלוץ שם ומוסיפין עליהם עוד ב׳ אפילו עמי הארץ לפרסומי מילתא וחולצין ביום ולא בלילה בב״ד של ישראל ולא בב״ד של גוים וצריכים הדיינים שיכירו שהיא אשת המת והוא אחי המת מאביו והכרה זו סגי בקרובים ונשים וצריכים לידע שהיא בת י״ב שנה ויום אחד והוא בן י״ג שנה ויום אחד ושהביאו ב׳ שערות והיבמה נבדקת ע״פ נשים ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריכין בדיקה וצריך שישבו הדיינים והיבם והיבמה יעמדו וראיתי לרבותי שהעמידו היבם אצל הכותל או עמוד כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה ואומרים ליבם אם ירצה לייבם ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו בטל מודעא כמו בגט דחליצה מעושה פסולה ונותנים לו ב״ד המנעל שיהא שלו ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים והמנעל צריך שיהא בו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו אע״נ דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול ומכניסו בחור של רצועה וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן ונועלו ברגלו וקושרו ברצועות על רגלו בקשר ולא בעניבה וברגל של ימין ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) מלה במלה זו אחר זו רק לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) יקראוה בפעם אחת ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) והיא מתרת בימינה קשר המנעל ושולפתו מעל רגלו בימינה וזורקה רוק מפיה לפניו וצריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפיה ולא תאכל היבמה כלום קודם חליצה ומקרין לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו (דברים כ״ה:ט׳) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) וכל הנמצאים שם אומרים חלוץ הנעל ג׳ פעמים
ומשרטטים קלף וכותבין לה: ביום פלוני כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימי למטה במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני בר פלוני והקריבה לקדמנא חד גברא דשמיה פב״פ וכך אמרת לנא פלוניתא דא פב״פ דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת וירית ומחסין ומוקים שמו בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזר ליבומי יתי וכען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי מסאנא מעל רגליה וארוק באפוהי ואישתמודענוה לפלונית דא דהיא אנתתיה דפלוני מיתנא ואישתמודענוהו דפלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרינן ליה אי צבית ליבומי יתה ייבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) ואטלע לה רגליה דימינא ושריא סיניה מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא בפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו (דברים כ״ה:ט׳) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימנא ומדאיתעבידא עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצתא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל: וחתמין עליה תלתא ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה תלתא ירחא אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) בא לחלוץ יועדו ג׳ דיינים: (ב) ומה שכתב יועדו יתבאר בסמוך:
ומה שכתב ג׳ דיינים שמצות חליצה בג׳ דיינים משנה בר״פ י״ב דיבמות (יבמות קא.) (ג) מ״ש ישראלים הוא לאפוקי עכו״ם כדבסמוך: (ד) מ״ש כשרים שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה נראה דתרתי קתני חדא שיהיו כשרים דהיינו שלא יהא בהם שום פסול ועוד שלא יהיו קרובים זה לזה והטעם משום דחליצה היא דין כמו שיתבאר בס״ד וכתוב בת״ה סי׳ רכ״ו דאפי׳ אם נשואים ב׳ בנות אחים או ב׳ בנות אחיות או אשה ובת אחותה יש להקפיד מפני מראית העין ורבותא זו היא לדעת הרא״ש דסבר דלא אמרינן תרי בעל כאשתו אבל להרי״ף דסבר דאמרינן תרי בעל כאשתו מדינא נמי פסולים וכתב בכתבי מה״ר איסרלן בסי׳ רט״ז דשני ושלישי שפיר דמי: (ה) ומה שכתב ואפילו הם הדיוטות משנה ר״פ י״ב דיבמות (שם) מצות חליצה בג׳ דיינים אפילו שלשתן הדיוטות: (ו) ומה שכתב רק שידעו להקרות את היבם ואת היבמה שם מצית חליצה בג׳ שיודעין להקרות כעין דיינים ופירש״י שיודעין להקרות לא חפצתי לקחתה מאן יבמי ככה יעשה לאיש וכו׳ וכתבו התוספות שאפילו אינם בקיאים בשאר דברים שרי מאחר שבקיאים בקריאה וטעמא מפני שאר דברים אם לא עשו בטוב יוכלו לשאול לבקיאים ונראה מדבריהם דכי תנן הדיוטות הדיוטות ממש קאמר אבל בנ״י כתוב בשם המפרשים דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכים אבל צריך שידעו הלכות חליצה דכי קאמר בגמרא שיודעים להקרות כעין דיינים בכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינים ע״כ. ודברי רבינו נראה שהן כדברי התוספות: (ז) נמצא אחד מהן קרוב או פסול או גר ואפי׳ היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל פרק מצות חליצה (יבמות קב.) אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל ופירש״י בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין. וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ד אם אחד מהג׳ גר פסול ואפי׳ היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלוץ עד שיהא אביו ואמו מישראל: (ח) ומה שכתב רבי׳ בשם ספר המצות להכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל כ״כ התוס׳ שם משום דאפי׳ לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרי׳ בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עז:) וסמ״ק והכל בו כתבו דאפילו היתה אמו לבדה מישראל כשר ע״כ וט״ס הוא וצריך להגיה אביו במקום אמו: (ט) ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחין אפילו ביחיד אפילו בינו לבינה נמצאו עמי הארץ שאין יודעים אפי׳ להקרות החליצה כשרה כ״כ הרמב״ם בפ״ד ויש לתמוה ע״ז דכיון דאינם יודעים להקרות א״כ לא קראו היבם והיבמה והיאך תהיה כשרה החליצה ואיפשר דהב״ע כשהיבם והיבמה יודעים לקרות בעצמם מבלי שיקרא להם אחר א״נ אפילו לא קראו כלל החליצה כשרה דיעבד כל שאינם חרשים או אלמים כמו שיתבאר: (י) ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג׳ לפרסומי מילתא הכי איתא בפרק מצות חליצה שיחלצו בה׳ לפרסומי מילתא כלומר דאלו מדינא בג׳ סגי ואפילו לכתחלה חולצת בג׳ כדאמרינן התם בסוף פירקין ורבי׳ שכתב חלצו בג׳ חליצתן כשרה דמשמע דוקא בדיעבד איני יודע לו טעם ועוד שכבר כתב מצות חליצה בג׳ דיינים ופירש״י לפרסומי מילתא דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א״נ דליתי אינשי וליקפצו עלה.
ומה שכתב ואפילו הן עמי הארץ כ״כ הרמב״ם ז״ל ופשוט הוא וכתב נ״י בשם הריטב״א שאם הזמינו ג׳ לב״ד בפירוש וקראו האחרים למילי בעלמא אפילו גרים ואפילו פסולים נמי ומיהו דייק מדברי הרמב״ם ז״ל שכתב אפי׳ עמי הארץ דפסולים לא וכ״כ בהגהות וכן יש לדקדק מלשון רבינו וכן דעת ת״ה ודחק דברי א״ז שמכשיר פסולים בשנים ונ״ל דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שהג׳ המיוחדים לדיינים כשרים לא נפסלה החליצה מפני פסול השנים שהוסיפו וכתוב בת״ה דקרובים קורבא שאינה פוסלת מן הדין מותר בשנים הנוספים. כתב ב״ה צריכי למיתב ה׳ בההוא ב״ד וכדכתבי גיטא לכתבו במותב תלתא כחדא הוינא וכן אמר רב צמח גאון זה פשוט דכיון דלכתחלה נמי חולצת בג׳ אין לכתוב אלא במותב תלתא הוינא שהשנים הנוספים אינם אלא לפרסומי מילתא: (יא) ויקבעו מקום תחלה לומר נחלוץ במקום פלוני בפרק מצות חליצה (יבמות קא:) אמר רבא צריכי דיינים למקבע דוכתא שנאמר ועלתה יבמתו השערה ופירש״י השערה מקום מזומן לכך משמע:
וכתוב בת״ה סי׳ רכ״ו דשנים הנוספים לא צריכי למקבע דוכתא אבל בהגהות מרדכי כתוב ויאמרו הג׳ דיינים אל השנים נלך ונשב במקום פלוני וכ״נ מדברי רבינו שכ׳ תוספת השנים קודם קביעות מקום ומצאתי כתוב בשם מה״ר ישראל דיברונא דאע״ג דכתב אשירי יקבעו דוכתא ויאמרו נלך במקום פלוני לחלוץ אין צריכים כולם לומר כן אלא החכם שבהם וכן משמע בגמרא דא״ל רבא לרב פפא תא לזירזא דקני וכו׳ לא אשכחן שהם אמרו כלום אע״ג דנקט לשון רבים ה״נ נקט לקמן מקרין ליבמה אע״ג דלא מקרי לה אלא אחד עכ״ל ובהגהות מרדכי שכתבתי נראה שכל הג׳ צריכים לומר כן. ועוד מצאתי בשם מה״ר ישראל דיברונא משמע דלקביעות מקום א״צ לישב שם כלל אבל ראיתי רבותי שהלכו שם ואמרו בכאן נשב לחלוץ למחר אמנם בא״ז משמע דאפילו הליכה כלל לא צריך רק אמירה בעלמא אכן נכון לעשות מעשה שתהא מוכח לשם מצוה עכ״ל.
וכתב אבי״ה רבותי אומרים בההיא יומא ואני ראיתי לאבא מרי שקבע מקום בערב ביום שלפניו כך כתבו המרדכי ובהגהות מיימוניות ומשמע קצת מדברי בעל תרומת הדשן סימן רכ״א דלא אמרינן דדוקא ערב יום שלפניו לאפוקי שחרית יום שלפניו דכל שקובעים ביום שלפניו ואפילו בשחרית שפיר דמי ומיהו דבריו נוטים דנכון לקבוע בערב דוקא ולי נראה דאין קפידא בדבר ואם באנו להקפיד בדבר איפשר דטפי עדיף קביעות בו ביום מקביעות יום שלפניו ואבי״ה איפשר דה״ק רבותי אומרים בההוא יומא כלומר דוקא בההוא יומא דמוכחי טפי וראיתי לאבא מרי שלא הקפיד בכך וקבע מקום מערב יום שלפניו. עוד מצאתי כתוב בשם מה״ר ישראל מווירנא שאם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית והן ראיתי רבותי עושים כן עכ״ל עוד כתוב שם דנ״ל דאפילו בלילה יכולים לזמן המקום דאין כאן משום תחילת דין אלא כאילו בונה מקום להיות מזומן לב״ד. וכתוב בת״ה סימן רכ״א שאם החליצה ביום ראשון אין קובעין מקום ביום השבת משום דמחזי כבונה ומתקן אלא מע״ש קובעים.
ומה שכתב שאם קובעים מקום בשבת מיחזי כבונה ומתקן אין לו טעם כתוב בספר התרומה ובהגהות מרדכי בשם סיפרי שהמקום שיקבעו לחלוץ שם צריך שיהיה בגובה של עיר ויליף לה מדכתיב ועלתה ובהגהות מרדכי פי׳ בגובה של עיר כלומר מקום מפורסם: (יב) כתב הרמב״ם ז״ל צריכים הדיינים לקבוע מקום וכולי לא נועדו ולא קבעו מקום חליצתה כשרה בפ״ד אין חליצה כשרה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה אע״ג דתנן בפרק מצות חליצה (יבמות קד.) חלצה בלילה חליצתה כשרה רבי אליעזר פוסל בההוא עובדא דמייתי התם (שם) דחלץ במוק ביחיד ובלילה אמרינן בשינוייא בתרא דכולהו נמי יחידאה קתני להו ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל כההוא שינוייא למימרא דחליצה בלילה פסולה וכ״פ הרמב״ם ז״ל וטעמא מפרש בגמרא משום דחליצה הוי כתחלת דין זה ואין דנין בלילה ופי׳ נמוקי יוסף דחליצה דיני ממונות היא שגובה כתובתה בפ׳ משילין (ביצה לו:) תנן אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים ומיהו בחול המועד שפיר דמי דהא תניא בפ׳ אלו מגלחין (מועד קטן יד:) דנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד כתוב בתרומת הדשן סימן רכ״ז שאין חולצין בערבי שבתות וימים טובים ונ״ל שאין לדבר זה עיקר: (יג) וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת ושהי׳ בעולמו וזאת היא אשת המת בפ׳ החולץ (יבמות לח:) אמרי׳ ואשתמודענוהו דאחוה דמיתנא הוא ובס״פ מצות חליצה (דף קו) אסקינן אין חולצין אא״כ מכירין ורבינו ירוחם כתב שה״ר אברהם בן אשמעאל השיב שא״צ שיכירו שזאת הא אשת המת והוא הסכים לדעת האומרים שצריך וכ״כ הרמ״ה וכ״כ הרמב״ם ז״ל וכ״כ הרא״ש בסדר חליצה שלו וכן נראה מדברי הרי״ף: (יד) ומה שכתב ואפילו אין כאן אלא ע״א שמעיד עליהם שפיר דמי ואפי׳ עבד או שפחה בפרק החולץ אסיקנא דאפילו אשה או קרוב מהימני משום דלא אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דהאי גברא הוא פלוני והא איתתא איהי פלוניתא וכמו שכתבו שם הרי״ף והרא״ה ז״ל והרמב״ם ז״ל כתב דה״ה עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמן בכך ועי׳ במה שאכתוב לקמן בסימן זה ובמה שכתבתי בסימן קנ״ז ונראה שגם להעיד שהיה להם ישיבה אחת בעולם סגי בחד מהני דהא נמי גילוי מילתא הוא וכן משמע מדברי רבינו ומדברי סמ״ק: (טו) וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל כ״כ ספר התרומה וסמ״ק וטעמא משום דתנן בפרק החולץ (יבמות מא.) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג׳ חדשים כלומר דתוך ג׳ חדשים איכא למיחש שמא מעוברת היא ואסיקנא בר״פ החולץ (יבמות לה:) דהלכה כר״ל דאמר חליצת מעוברת לא שמה חליצה וכמו שנתבאר בסימן קס״ד ונראה דגם בזה מהני עדות אשה או קרוב דגילוי מילתא בעלמא הוא: (טז) ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב׳ שערות ואם הוא בן י״ג שנים ויום אחד טעמא משום דחליצת קטן או קטנה פסולים כדתנן בפרק מצות חליצה (יבמות קד.) החולצת לקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואסיקנא דאינה חולצת עד שתביא שתי שערות ויש קיצור בדברי רבינו דהוה ליה למיכתב שצריך גם כן שידעו אם היבמה בת י״ב שנה ויום אחד משפט ב׳ שערות נתבאר יפה בסימן קנ״ה ובסימן קס״ז: (יז) ומה שכתב והיא נבדקת ע״פ נשים נתבאר ג״כ בסי׳ קנ״ה כתבו התוס׳ בפרק בא סימן (נדה מט.) ד״ה ואבע״א יבם קטן או קטנה שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבדקם לפני הפרק אם יש להם שתי שערות וכן לאחר הפרק ואם הן אותן שהביאו קודם נמתין עד שיביאו שערות אחרות אבל יבם גדול ויבמה גדולה דלא איפשר עוד לברר חלצה שפיר אם יש להם שערות ולא חיישינן שמא לפני הפרק באו עכ״ל וכן נתבאר בדברי רבי׳ בסי׳ קנ״ה וסימן קס״ז: (יח) ומה שכתב ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר כ״כ הרא״ש ז״ל בסדר החליצה שכתב בס״פ מצות חליצה גם הרשב״א כתב בתשו׳ אפי׳ בסי׳ העליון די כלומר אם יש לה דדים וז״ל ספר התרומה אם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן בפ׳ בא סי׳ שזהו סי׳ העליון וא״א לבא העליון עד שיבא התחתון ע״כ וכך כתבו התוס׳ בפרק בא סימן וז״ל ואם יש ליבמה דדים גדולים א״צ לבדוק אחר השערות דהא אמרי׳ לעיל אי אפשר שיבא העליון עד שיבא התחתון: (יט) ומה שכתב שאם רואים שנתמלא זקנו א״צ לבדוק יותר בס״פ הערל (יבמות פ) כתבו התוס׳ אומר ר״י דאין חשוב בהבאת ב׳ שערות לבד יש לו זקן אא״כ נתמלא זקנו: (כ) כתב הרמב״ם ז״ל אין סומכין במנין השנים לא ע״פ קרובים וכו׳ בפ״ב מהלכות אישות וכתב ה״ה ז״ל זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (קידושין סג.) דמשמע מיניה דעדות בעינן יתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר עכ״ל וכ״כ המרדכי בפרק מצות חליצה בשם כמה גדולים וכתב דאין להביא ראיה מאשתמודענוהו דפרק החולץ דהתם גילוי מילתא בעלמא הוא דבלאו הכי תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב והביא קרובים לעדות הא לא הוי גילוי מילתא וכל שכן הכא שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין הקרובים נאמנים להוציאו מאותה חזקה ומ״ש ר״ת כל אשה שהגיעה לכלל שנותיה והוחזקה לסי׳ ע״פ שכנותיה לא צריכה בדיקה י״ל דוקא גבי אשה אבל גבי איש לא משום שיש בני אדם שנוהגים לקרות בניהם לס״ת כשנכנסים לתוך י״ג וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחים בו ונותנים לו לברך ויורד לפני התיבה ומתפלל ואין חוששין הלכך כל הני לא הוי חזקה וע״כ צריך עדות ברורה על מספר שניו להחזיקו בגדול וגם צריך לבדקו וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כדאמר בפרק האשה רבה (יבמות צב:) בעניותינו צריכה גט מספק והולד ספק ממזר ואין דבר שבערוה פחות משנים ורבינו יואל כתב אב שמעיד על בנו שהוא בן י״ג שנים ויום אחד כדי שיהא ראוי לחליצה ולהתיר יבמה לשוק אינו נאמן אם לא יצטרף אחר עמו כמו שאר עריות וכגון שאין קרוב ליבמה ואח״כ כתב ומיהו בספר התרומה פסק דאם יש להם ריבוי שערות או ארוכות כמו שיש לאיש ולאשה גדולים מותרת לחלוץ דמסתמא הגיע לכלל שנות הגדולות או אם יש קול [בדבר] שהחזיקו השכנים (בבגרות) שלא ע״פ האב שיש לאיש י״ג שנים ויום אחד ולאשה י״ב שנים ויום אחד סגי בכך להחזיקם בגדולים על השערות שאנו רואים וא״צ עדות על הלידה וראבי״ה כתב נראים הדברים כשיש לו הכרת זקן סגי עכ״ל: (כא) ובסה״ת כתב אם אין השנים ידועות אלא ע״פ האב וכו׳ אינו נאמן להחזיקו בגדול אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא ע״פ האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו בגדול וכולי ז״ל סה״ת אומר מורי ריב״ש דאין האב והאם נאמנים כדתניא פרק האומר בקידושין (קידושין סג:) נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י״ג שנים ויום אחד ובתי זו בת שנים עשר שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ועונשים ה״ה לחליצה דהוי דבר שבערוה אינו נאמן ואפי׳ ראינו שעמד להתפלל והשלים לי׳ בב״ה אין בכך כלום דשמא על פי האב עשו שנאמנים לנדרים והקדשות מיהו ברייתא מיתוקמא במקום שלא הוחזקו ע״י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעים כי אם ע״פ האב אבל אם הוחזקו שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערות שהרי הוחזקה נדה בשכנותיה (כתובות עב.) בעלה לוקה עליה עכ״ל ומ״ש ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים ג״ז בסה״ת וז״ל הילכך אם יש להם ריביי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנת גדלות עכ״ל.
וז״ל התוס׳ בקידושין פרק האומר אהא דתניא דאין האב נאמן לומר בני זה בן י״ג שנה ויום אחד למכות ולעונשין פירש רש״י דמיירי שהביא שתי שערות ואפ״ה צריכין אנו לידע שנותיו וקשה דא״כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע״פ שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני ואומר ר״י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י״ג שנה אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפ׳ אין לו כ״א ב׳ שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב׳ שערות ולא הגדיל בקומה עכ״ל: (כב) ומה שכתב ועל זה סומכין שא״צ לבדוק אם יש בו גומות וכו׳: (כג) ומה שכתב וישבו הדיינים כמו שצריכין לישב בדין כ״כ הרא״ש בסדר החליצה וכ״כ בסה״ת ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה מעומד לא עמדו אלא חלצו מוטים אין יושבים חליצתם כשרה ובפרק מצות חליצה (יבמות קג:) תניא דחליצה כשרה בין עומד בין יושב בין מוטה וכתבו התוס׳ והרא״ש ואע״ג דכתיב ועמד ואמר אין עמידה מעכבת מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר סיפור דברים בעלמא הוא והכי מפרש במ״ק (כא.) גבי קריעה והא דדריש בסיפרי ועמד ואמר אין דברים הללו אלא בעמידה אסמכתא בעלמא היא ולכתחלה בעי׳ עמידה משום דדמיא לגמר דין כדאמרינן לקמן עכ״ל וכן כתב בסה״ת וסמ״ג והרמב״ם כתב יושבת וחולצת המנעל וכו׳ ועומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו וכו׳ שמצות חליצה שיהיו עומדים בשעת קריאה ובשעת רקיקה כתב ה״ה מ״ש רבינו שמצוה שיהיו עומדים בשעת רקיקה ובשעת קריאה הוא מן הברייתא השנויה בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלו אלא בעמידה ורקיקה סובר רבינו דכיון דאמר רבא דצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דכתיב לעיני וירקה הרי הוא כדין וצריכים לעמוד לכתחלה אבל החליצה אפילו לכתחלה מיושב כמ״ש רבינו וכתב הרשב״א שכן מוכיח בגמרא דאפי׳ לכתחלה מיושב ואף רקיקה מסתפק הוא וז״ל למה הצריכה רבינו מעומד ויש מן המפרשים סוברים שהכל לכתחלה מעומד וכן נהגו עכ״ל וכתוב בכתבי מה״ר איסרלן סימן ק״צ דחולה שלא היה לה כח לעמוד וחלצה מיושבת פשיטא דכשרה לכתחלה וראיה מבתי עמודי לחד פירש״י ועוד דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד כפר״י פרק כל שעה (פסחים ל. ד״ה לשהינהו) אההיא דקדרות בפסח: (כד) וישאלוהו אם ירצה לייבם או לחלוץ כ״כ בסה״ת יאמרו לו אי ניחא לך יבם אי ניחא לך לחלוץ וכ״כ הרא״ש בסדר חליצה וטעמם מדאמרי׳ בפרק החולץ דכי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי וסמ״ג כתב דלכל הפירושים אין אומרים אי ניחא לך יבם אא״כ חפצה ולא כמו שכתוב בסה״ת שלעולם אומרים אותו: (כה) ואם יאמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר (כמו) גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה כן כתב הרמב״ם וסמ״ג והרא״ש בסדר החליצה וכתב ה״ה שטעמו מדאמרינן ס״פ מצות חליצה חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והביאו שם מתני׳ דערכין (ערכין כא.) דקתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל זו המשנה אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וממה שהשוו החליצה לגט כתב רבי׳ שאף בחליצה נכון הוא למסור מודעא וכתב דין העשוי כדין ושלא כדין והחילוק שיש בין ישראל לעכו״ם על הדרך שכתב פרק ב׳ מה׳ גירושין כדין הגט עכ״ל ובסימן זה לקמן כתב רבי׳ דין חליצה מעושית: (כו) מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחלה ולא בטלה משמתינן ליה לטעמיה אזיל שכ׳ בסימן קל״ד מי שכופין אותו לגרש בדין אם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה וכבר כתבתי שם שיש לתמוה עליו: (כז) ויתנו לו מנעל החליצה במתנה שצריך שיהיה שלו כ״כ סה״ת והרא״ש ז״ל בסדר החליצה וטעמם מדאמרינן בפ׳ מצות חליצה (דף קא) במתני׳ דחלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה ובגמ׳ (קג:) אביי הוה יתיב קמי׳ דרב יוסף א״ל הב לי סנדלך יהיב ליה סנדלא דשמאלא א״ל אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור א״ל אי הכי סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור א״ל הכי קאמינא לך הב ליה ואקני ליה ופירש״י הב ליה ואקני ליה שיהא שלו במתנה ע״כ כלומר שיאמר לו בהדיא אני נותן לך במתנה ואע״פ שכתוב בהגהות מרדכי דהיינו דוקא במנעל שאינו מיוחד לכך אבל אם הוא מיוחד לכך א״צ להקנותו שאר פוסקים לא חלקו בכך ומ״ש אע״פ שמחזירו אח״כ קרינן ביה שפיר שלו כלומר אע״ג דמסתמא אין נותנים המנעל ליבם אלא על דעת שיחזירנו אח״כ חשיב שפיר שלו דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה. (כח) ומה שכתב שי״א שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו כ״כ בהגמ״ר סוף פרק החולץ ובמרדכי פרק מצות חליצה כתוב שיהלך בו שעה אחת ומ״ש ואם לא נתנוהו לו כשר כבר כתבתי דמתני׳ היא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה כתוב בא״ח צריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע תחלה לפי שהרגל המפסיע תחלה הוא של ימין ובו חולץ וגם מצריך לבדוק באשה אם היא אטרת עכ״ל: (כט) והמנעל צריך שיהיה כולו עור לפיכך צריך לתופרו בפרק מצות חליצה (יבמות קב:) א״ר יהודה א״ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ופירש״י התפור בפשתן שתפור בתוכו בגד פשתן ל״א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו וכתב הרא״ש ז״ל דלשון שני עיקר דהיינו דתפרו במשיחה כעין שלנו דבעי׳ כוליה עור וכתב נראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא. ורבינו כתב לקמן בסמוך דהרמ״ה פוסל אפי׳ בדיעבד: (ל) ומה שכתב אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור שם בעא מיניה ר״א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א״ל מי לא קרית ביה ואנעלך תחש אי הכי אפי׳ כולו שער נמי ההוא קורקא מיקרי ופירש״י תרסיותיו רצועותיו ולכאורה משמע דדוקא בתרסיות של שער הוא דקרינן ביה ואנעלך תחש משום דדבר הבא מן העור הוא אבל אם הם מדבר שאינו בא מן העור לא וזה דעת נ״י שכתב מיתנא של עור או של שער אבל לא של דבר אחר כדאיתא לקמן עכ״ל אבל רבינו נראה שאינו סובר הכי אלא מכל דבר נמי כשרות ולפיכך סתם וכת׳ רצועותיו א״צ שיהיו מעור ולפ״ז צ״ל דשל שער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט: (לא) וכתוב בספר המצות צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי לכך צריך שיהיה דומה קצת לסנדל בפ׳ מצות חליצה (שם) אמר רבא א״ר כהנא א״ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף א״ר כהנא א״ר אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו א״ב מנעל לכתחלה ופירש״י דללישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחלה דמדקאמר אם יבא אליהו וכו׳ משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין אלמא מנעל לכתחלה לא והרי״ף והרא״ש ז״ל כתבו כי האי לישנא וגם שאר פוסקים נראה שתופסים לשון זה עיקר זולתי הרמב״ם ז״ל לאחת מהדרכים שאכתוב בו בס״ד וטעם הפוסקים שתפסו האי לישנא עיקר אע״ג דללישנא קמא הוא היינו משום דמתני׳ דקתני חלצה במנעל חליצתה כשרה אתיא שפיר לדידיה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא ואידך לישנא צריך לשנויי בדוחק כדאיתא בגמרא א״נ משום דאמרינן בגמרא (שם) דמנעל לכתחלה תנאי היא דר׳ יוסי אמר מה ראה ר״מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ורבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר חולצין במנעל לכתחלה והלכה כר׳ יוסי דאמר דר״מ לא מכשיר במנעל אלא דיעבד ואין לומר א״כ אפי׳ בדיעבד תהא פסולה דהכי משמע דס״ל לר׳ יוסי כדמוכח מדקאמר מה ראה ר״מ לומר חליצתה כשרה דכיון דלא חלק רבי יוסי בהדיא אלא מתמה ואמר מה ראה ר״מ לומר וכו׳ לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לר״מ משום מאי דמתמה רבי יוסי ותלמודא נמי משמע דהכי ס״ל דקאמר תנאי היא דלר״מ אליבא דר׳ יוסי חליצה כשרה היא בדיעבד דוקא ואליבא דרבי יעקב לכתחלה נמי ולא אשכחן אמורא דס״ל דאפי׳ דיעבד חליצתה פסולה אלמא דר״י ודאי לא חלק על ר״מ ולית לן לספוקי אלא אי ס״ל לר״מ חליצתה כשרה או אי ס״ל חולצין לכתחלה וכר׳ יוסי נקטינן לר״מ דיעבד כשרה אבל לא לכתחלה ולענין חילוק שבין מנעל לסנדל רש״י פי׳ במתני׳ קמייתא דפרק מצות חליצה (יבמות קא.) דסנדל הוא של עור קשה ומבושל ונ״י כתב בשם הרבה מהמפרשים דסנדל כולו מחתיכה אחת מה שעל גבי הרגל והשואיל״ה תחת הרגל וכתב הריטב״א וראוי לחוש לשניהם עוד מצינו חילוק אחר בין מנעל לסנדל דאמרינן בפרק במה אשה (שבת ס:) שאם תפרו מבפנים הוי מנעל ולא סנדל ופירש״י דהיינו שנתן העור לפנים מן הסנדל ותפרו ומדברי סמ״ג וסמ״ק נראה דתפרו מבפנים היינו שאם תפירותיו לצד פנים הוי מנעל ואם תפירותיו לצד חוץ הוי סנדל וטעמא דאין חולצין לכתחלה במנעל מפרש בגמרא (קב.) גזירה משום מנעל המרופט אי נמי משום חצי מנעל. ופירש״י מרופט מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אף ע״ג דקרוע מייתב אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי עכ״ל.
ועפ״ז יתפרש משום חצי מנעל דאם נתאכל חצי המנעל יכול לישבו ברגלו ואם נתאכל חצי הסנדל א״א לישבו ברגלו ולדברי המפרשים דסנדל היא מחתיכה אחת יש לפרש דמרופט קרוע והילכך מנעל שהוא מב׳ וג׳ חתיכות איכא למיחש שמא יקרע ולאו אדעתיה ונמצא שאינו חופה את רוב רגלו ופסולה אבל סנדל שכולו חתיכה אחת ליכא למיחש להכי וכעין זה יש לפרש בחצי מנעל דחיישינן שמא תינטל חתיכה אחת ולאו אדעתיה או לא יקפיד עליה אבל בסנדל שכולו חתיכה אחת ליכא למיחש להכי והיכא דלא שכיח סנדל כתבו העיטור והרא״ש ז״ל דחולצין במנעל והביאו ראיה מהירושלמי וכ״כ נ״י בשם התוס׳ וכ״כ סמ״ג ור״י ז״ל. ואיפשר שזה היה דעת הרמב״ם ז״ל שכתב כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור וכו׳ ולא הזכיר חליצת סנדל לפי שאינו מצוי בינינו אי נמי דס״ל דהילכתא כלישנא בתרא דחולצין לכתחלה אי משום דבכל דוכתא קי״ל כלישנא בתרא ואי משום דרבי יוסי פליג ארבי יעקב ליכא לאכרועי מידי דכיון דר״י לא קאמר סברא דנפשיה אלא משמיה דר״מ קאמר לה בטיל ליה כללא דהלכה כרבי יוסי דאיכא למימר דרבי אף ע״ג דלא חשיב כוותיה הוה דייק טפי אי נמי הוה בחזרה וכיון דלישנא בתרא כרבי יעקב הכי נקטינן. ואף על פי שכתב נ״י שהרמב״ן ז״ל דחה ראיית הירושלמי וכתב דאדרבא משם ראיה דאפי׳ לא היה מצוי סנדל אין חולצין במנעל לכתחלה כבר נתבאר שדעת כל הפוסקים אינו כן אלא דכיון דאין סנדל מצוי בינינו חולצין במנעל לכתחלה והרמב״ן נמי אפשר דלהלכה אמרה ולא למעשה ואף על פי שעכשיו אנו חולצין במנעל לכתחלה לפי שאין סנדל מצוי בינינו כתבו קצת מהפוסקים שצריך לעשות המנעל שידמה לסנדל בכל מאי דאיפשר וזהו שכתב רבי׳ בשם סמ״ק שיהא העור קשה קצת שיהא דומה קצת לסנדל וכ״פ הגה״מ והגהות מרדכי בשם סמ״ק ונ״י בשם הריטב״א ז״ל וגם לתנאי השני של סנדל דהיינו שלא יתפרנו מבפנים חששו קצת מהפוסקים שכתבו סמ״ג וסמ״ק וכתבו הגה״מ והמרדכי בשמם שהתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים כדי שיהא דומה לסנדל וגם רבינו כתב כן בסמוך. וגם לתנאי הראשון של סנדל לפי דעת קצת מפרשים חששו קצת שכתב נ״י בשם הריטב״א ז״ל שצריך לעשותו מחתיכה אחת וכן נמצא בתשובת הרשב״א ז״ל שהעתיקו הקונדרס צורת המנעל כצורת בית רגל שעושין מן הבגד לבתי שוקים אלא שהעקב הוא עור שלם והכל הוא עור אחד ותפירתו מן הצד במקום אחד וכן הוא תפור למטה בצד הרגלים ואין למנעל צורת כף רגל שקורין שול״א אלא כעין בית רגל שעושים לבתי שוקים שלנו עכ״ל ונראה שביאור דבריו הוא שלא יהיו בו אלא ב׳ תפירות אחת בגב המנעל מן הצד והיא קצרה כי אינה רק משפת המנעל ועד השואיל״ה ויש לו תפירה שנית ארכה לאורך המנעל מראשו לסופו אלא שתפירה זו איפשר לעשותו בא׳ מב׳ פנים האחד שמגב המנעל ירד העור שלם ויכפל תחת המנעל לשואיל״ה עד קצת השני של גב המנעל ויתפור שם לאורך המנעל שנמצא לפי זה השואיל״ה שלימה ואינה תפורה אלא מן הצד וגם קצת תפירות בצד החד של המנעל וכן לצד אחוריו. הדרך השני שהתפירה הארוכה הזאת תהיה באמצע השואיל״ה כעין קצת בתי רגלים שקורין פיאלי״ש ואם כוונתו ז״ל לדרך הראשון מ״ש שהעקב הוא עור שלם עקב הוא השואיל״ה:
ומה שכתב וכן הוא תפור למטה בצד הרגלים היינו לומר שהוא תפור למטה ברגלים מן הצד ולא באמצע:
ומה שכתב ואין למנעל צורת כף רגל היינו לומר שמתוך שבצדו אחד אינו תפור אלא שהוא יורד ונכפל למטה נמצא שאין לו צורת כף רגל ואם כוונתו לדרך השני מה שכתב שהעקב הוא עור שלם האי עקב לאו היינו שואיל״ה אלא עקב שקורין טאלי״ן:
ומה שכתב והוא תפור למטה בצד הרגלים היינו לומר שהוא תפור באמצע השואיל״ה אע״פ שמלת בצד אינו מכוון כל כך לדרך זה מה שכתבו ואין למנעל צורת כף רגל אתי שפיר טפי לדרך זה שמתוך שהוא תפור באמצע אין לו צורת כף רגל והעידו לפני שפעם אחד הובא לב״ד הרב מה״ר אליהו המזרחי ז״ל כמה מנעלי חליצה וכולם היו תפורים באמצע השואיל״ה וכתב בתשובות הרשב״א לענין סנדל חליצה שאמרו לך משמי שאם היה החלק תחתון הדבוק לארץ חלח בפני עצמו שהוא פסול אני לא כך אמרתי אלא מכלל מה שנהגתי אמר כן מי שאמרה בשמי שאני הנהגתי לרווחא דמילתא בסנדל דטייעי כדאמר רב (שם) אי לאו דחזיתה לחביבי כו׳ ופי׳ הרי״ף כגון האי דקרו ליה ישמעאלים תאסומא וכו׳ וחכם אחד מזקני צרפת אמר לנו צורת אותו סנדל שכתב הרב ז״ל וקורין אותו תאסומ״א ועל פיו עשינו אותו והנהגתי לחלוץ ולא לפסול סנדל אחר שהנהגתם בו אתם עכ״ל.
וגם רבינו ירוחם כתב שראה שרוב העולם נוהגין לעשותו מחתיכה א׳ ושאין חשש בזה ע״כ. ויש שהפריזו על מדותיהם שגם הרצועות התלויות בו והרצועה שתפרו בו הכל חתיכה אחת שכתב נ״י בשם הריטב״א שמעתי מפי מורי הר״ם כי הסנדל שהיו נוהגים חכמי נרבונא הובאה לפני רבינו רבו ז״ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפורות שם וגם הרצועה שתפרוהו בו היתה מקוצה ממנו כדי שתהא כל הסנדל עור אחד ונראה שכל זה חומרא יתירה דעד כאן לא אסתפק לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכוותה של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן בתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מאי דאפשר עכ״ל ועוד נראה לי דבהדיא אשכחן שלא היו נוהגים בימי חכמי התלמוד שיהיו הרצועות מגוף הסנדל דהא אסיקנא בפרק מצות חליצה והאי דידן אף על גב דאית בה חומרתא קטרינן ביה מיתנא וקטרינן היינו קושרים אלמא דלכתחלה קושרין בו רצועה שאינה מגוף הסנדל ואם כן אנן מהי תיתי לן לחומרא כיון שאין לה על מה לסמוך: (לב) ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר״ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא התוס׳ כתבו בפרק מצות חליצה (קב: ד״ה ואנעלך) שטעמו של ר״ת מדאמרינן בההוא פירקא דסנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ובפרק במה מדליקין (שבת כח:) אמרינן דתחש טהור הוא וכתבו עליו שאין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה והרא״ש ג״כ חלק על רבינו תם וכתב עליו ונראה דאין להקפיד דנעל נעל ריבה וכן נראה שהוא דעת רבינו ירוחם ז״ל גם סמ״ג וסה״ת תמהו על ר״ת ומ״מ כתב סמ״ג דרגילות הוא להחמיר כדבריו וסה״ת כתב כיון דנפק מפומיה דר״ת יעשו לחומרא כדבריו וסמ״ק והעיטור וכלבו בשם מהרי״ף והמרדכי בשם הגהות סמ״ק כתבו כדברי ר״ת וכיון דכל הני רבוותא חששו לדברי ר״ת לא ידעתי למה דחה רבי׳ דבריו בב׳ ידים וה״ל לחוש להא לכתחילה מיהא וכתבו עוד סמ״ק והכלבו בשם מהרי״ף שגם רצועות המנעל והקרסים והלולאות ורצועות התפירה הכל מעור בהמה טהורה: (לג) ויהיה לו רצועות לקשרו בהן ולהדקו על הרגל וגם כמין קשר באזנו האחד שיכניסוהו בנקב שיהיה לו באזנו כדי להדקו יפה בר״פ מצות חליצה שם אמר רב אי לאו דחמיתיה לחביבי דחלץ בסנדל שיש לו שנצי אנא לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעי דמיהדק טפי והאי דידן אף ע״ג דאית ביה חומרתאק טרינן ביה מיתנא. ופירש״י שנצי אשטר״ל ונוח לחלצו: אף ע״ג דאית ביה חומרתא. קשר קשור על שפתו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ״ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותשרי והדר תחלוץ ותיהוי חליצה מעלייתא עכ״ל ומשמע דה״ק סנדל דאית ביה שנצי רחב והוא נוח לחלצו ואפ״ה חליץ ביה כיון דאית ביה שנצי שמהדקו בהן וסנדל דטייעי עדיף דמיהדק טפי וכ״כ הגהות מרדכי בשמו וחומרתא פי׳ הערוך הוא כעין טבעת כמו לולאות ורבינו ירוחם פירש שהוא קשר עגול שנקרא לאז״ו ונכנס בעקב הרצועה שבצד האחת וכך הם דברי רבינו וסמ״ק וכלבו בשם הרי״ף והמרדכי בשם הגהת סמ״ק כתבו שצריך קרסים וכן נראה מדברי סה״ת וקרסים הם חומרתא וכל הני רבוותא כתבו שצריך שיהיו במנעל רצועות לקשרו בהם וסמ״ק וכלבו בשם מהר״ף כתבו שהרצועה האחת באזן מכאן והאחת באזן מכאן ונראה שדעת כל הני רבוותא לפרש דכי אמרינן והאי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא ה״ה נמי מיתנא בלא חומרתא לא סגי דתרווייהו צריכי להדוקי ליה שפיר ואין כן דעת הרשב״א בתשובה שכתבו הקונ׳ שלא הזכיר חומרתא כלל אלא רצועה משמע דס״ל דכי אמרינן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא היינו לומר דבלא מיתנא לא סגי אבל חומרתא זו לא מעלה ולא מורדת וזה דעת הרמב״ם ז״ל שלא הזכיר קרסי׳ כלל אלא רצועות וכן דעת סמ״ג שכתב ומשמע הלשון שהרצועות עיקר ואיפשר דהנך רבוותא נמי הכי ס״ל אלא דלרווחא דמילתא הצריכו לשום בו קרסים ורצועות כעין חכמי התלמוד כי היכי דליהדק טפי. ואם לא היו בו לא חומרתא ולא מיתנא ואית ביה שנצי שפיר דמי דהא ר׳ חייא הוה חליץ ביה ובסידור החליצה של הרי״ף כתוב ועבדין סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא הזכיר חומרתא ולא מיתנא ומש״ה גם לדעת ראבי״ה שכתב המרדכי אי אית ביה שנצי עדיף מחומרתא ומיתנא מיהו שאר פוסקים שכתבתי לא כתבו אלא חומרתא ומיתנא והרמב״ם והרשב״א ז״ל לא כתבו אלא מיתנא וכ׳ הרא״ש גבי מאן דמסגי אלוחת׳ דכרעיה דסנדל שלהם נראה שלא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל להלוך בו בלא קשירה לא ידענא למה תפסל החליצה אפילו אם חולץ בלא קשירה שלא נאמרה קשירה בתורה ולא נאמרה הל״מ עכ״ל ובענין מיתנא זו לא נתבאר בתלמוד אם היא רצועה אחת או ב׳ והרשב״א בתשובה לא הזכיר כי אם רצועה אחת אבל הרמב״ם ז״ל כתב וקושר רצועותיו וכן בדברי רי״ף גבי האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ הוזכרו רצועות לשון רבים וגם בירושלמי הוזכרו בלשון רבים ואפשר דלאו לעיכובא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט וסמ״ג וסה״ת כתבו וצריך שיהיו במנעל ב׳ רצועות וכ״כ הרא״ש בסידור החליצה וכ״כ רבינו ירוחם ז״ל. ובענין החומרתא מלישנא דגמרא משמע דלא צריך אלא אחת לבד וכן נראה מדברי רבינו ורבינו ירוחם ז״ל אבל סמ״ק וסמ״ג וסה״ת הזכירו קרסים לשון רבים והמרדכי בשם הגהות סמ״ק והכלבו בשם מהרי״ף כתבו וצריך ג׳ קרסים או לכל הפחות ב׳ וכתב עוד וטוב שלא יהיו הלולאות מהאזן עצמה כ״א רצועה קטנה מחוברת בראש האזנים וכתבו עוד שצריך שיהו אזניו קצרות שלא יגעו זה בזה כדי שיהיו הקרסים והלולאות שבהם תחובים על שוקו ממש ולא על האזנים ממש משום מעל דמעל וכ״ש דבעינן שיהיו האזנים על שוקו ולא על סנדל דאז הוא ממש מעל דמעל ע״כ ובסמוך יתבאר בס״ד: (לד) וכתב בספר המצות צריך שיהיו הרצועות לבנות כ״כ בהגהות סמ״ק וז״ל הרצועות יהיו לבנות כי כן היו בימיהם כדמפרש בתוס׳ (סנהדרין עד:) בההוא דאפי׳ ערקא דמסאנא אסור לשנויי וכו׳ וכן מההוא דהוה מסיים מסאני אוכמי בפרק הכונס (בבא קמא נט:) עכ״ל.
ומה שכתב ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלים כדי שלא יהיה מעל דמעל גם כן בסמ״ק:
וכתב עוד בשם מהר״פ וז״ל לא יהיה שום לשון תחת הקרסים ולא יהיה לשון בין האזנים דאם כן הוי מעל דמעל והפותין שקורין אינפיל״א לא תגיע רק עד האזנים ולא תחת האזנים ויש לתמוה על זה מדגרסינן בר״פ מצות חליצה (יבמות קב.) ומ״ד מנעל לכתחילה לא מ״ט משום דהויא פנתא מעל וערקתא מעל דמעל אי הכי דיעבד נמי לא גזירה משום מנעל המרופט ופירש״י ערקתא שרוך הנעל שכופלים רצועות על אזניו והו״ל כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין רצועות על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועות דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו אי הכי אפי׳ דיעבד נמי אלא מדאמרינן חליצה כשרה ש״מ גלוי כרעיה בעינן ואפילו שני מנעלים זה על גב זה וכי שלפא לתרווייהו ש״ד כדאמרינן לקמן שני מנעלים כו׳ ועד כאן לא איבעיא לן אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרווייהו ש״ד עכ״ל וכ״כ הרא״ש וכ״כ רבינו ירוחם בשם המפרשים ובשם הרמ״ה ז״ל הרי בהדיא דלא אמר בכי הא ולא מעל דמעל ואיפשר דסובר סמ״ק דע״כ לא מכשר רש״י אלא דיעבד אבל לכתחילה מודה דחיישינן כיון דאיפשר לפרושי קרא הכי ובענין צורת מנעל חליצה כתוב בכתבי מה״ר איסרלן סימן ר״מ וברבינו ירוחם בשם הרמ״ה: (לה) ומה שכתב רבינו ושיהיה התפירה מבחוץ כבר נתבאר בסימן זה.
ומה שכתב שיהיה עשוי לצורת רגל נראה דמילתא באנפי נפשה היא ואינו מקושר עם מה שלמעלה ממנו כי אינו ענין לו ומ״מ איני יודע מה מלמדה ומצאתי ספר מוגה ומצאתי כתוב שיהיה עשוי לצורת רגל הימנית וגירסא נכונה היא וכן נראה ממ״ש לקמן או שהוא עשוי במדת רגל שמאל.
ומה שכתב וינעלנו ברגלו הימנית משום דתנן בפרק מצות חליצה (דף קד) חלצה בשמאל חליצתה פסולה: (לו) ומה שכתב ויהיה למדת רגל שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאינו מכסה רוב הרגל דתנן בפ׳ הנזכר (יבמות קא.) חלצה בגדול שאינו יכול להלוך בו ובקטן שאינו חופה רוב רגלו חליצתה פסולה.
ומה שכתב ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו מדאמרינן גבי אין חולצין גזירה משום מנעל המרופט וכתבו התוספות והרא״ש והא דתניא בס״פ תולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה התם מיירי שאינו מרופט כ״כ דעדיין יכול להלך בו: (לז) ומה שכתב היה בגד פשתן תפור בו מבפנים או שתפירותיו בפשתן כבר כתבתי שב׳ פירושים אלו פירש״י אהא דאמר רב יהודה אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש.
וכתב הרא״ש רש״י פירש בלשון אחר שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ולא נ״ל דלא גרע מסנדל של עץ דתני מתניתין דחליצתה כשרה. ואוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור וד״ה ואביי נמי אוקי הך ברייתא דקב הקיטע כרבנן ובמחופה עור ונראה כפירוש שני שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה עור גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא עכ״ל.
ומה שכתב או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור נתבאר בסמוך ומשמע דהא דמכשירין במחופה עור היינו דוקא במחופה מכל צד דומיא דואנעלך תחש וכן נראה קצת מדברי נ״י שכתב שהסוקו״ש של עץ שנותנים עור בראשם שנכנס בו הרגל אינו חשוב חפוי: (לח) ומה שכתב או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו או שהוא קטן ממדת רגלו מכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודברים אלו מבוארים מהמשנה שכתבתי בסמוך דלא פסלה אלא בחלצה בגדול אינו יכול להלוך בו ובקטן שאינו חופה רוב רגלו:
ומה שכתב או שלא היה שלו או שהיה עשוי בצורת רגל שמאלו ונועלו בימין שם במשנה חלצה בסנדל שאינו שלו או בשל שמאל בימין חליצתה כשר וקאמר בגמרא דאינה כשרה אלא דיעבד אבל לכתחילה לא אלא צריך שיהא שלו או שיקנוהו לו בעליו וגם צריך שיהא של ימין:
ומה שכתב או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק החליצה כשרה דיעבד שם בברייתא (דף קב:) בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים באנקיליא של עור חליצתה כשרה ופירש״י במוק. קילצון של לבד קשה ומגין: בסמיכת הרגלים. מי שמהלך בידיו שגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור שמכניסן לתוכו עכ״ל ואיכא למידק אנפיליא של עור אמאי אינה כשרה אלא דיעבד וצ״ל דצורת אנפיליא משונה מצורת מנעל וסנדל ומש״ה לכתחילה אנפיליא לא אע״פ שהיא של עור ורבינו ירוחם כתב דאנפיליא הוא מנעל החופה עד למעלה מן הפרק ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם במוק חליצתה כשירה דיעבד ולא פירש שהוא של לבד דרבותא רבה היא שאע״פ שאינו של עור חליצתה כשרה וכן יש לתמוה עליו אמאי השמיט דין קב הקיטע ומצאתי לרבינו ירוחם שכתב מוק הוא מנעל גבוה שחופה את הרגל ואת השוק עד הארכובה אלא שהוא גורם במוק פסולה ועל מה שאמרו בסמיכת הרגלים כשרה כתב רבינו ירוחם כל אלו שאמרו שכשרה דוקא שיש להם עקב ויש להן רצועות וכ״כ הרמ״ה.
ומה שכתב בשם הרמ״ה דבמנעל התפור בפשתן פסול אפילו דיעבד דבר פשוט שהוא ז״ל מפרש הא דסנדל התפור בפשתן כפי׳ שני דרש״י וסובר דדיעבד נמי פסול ליה כדמשמע דמייתי לי׳ מקרא דואנעלך תחש ומ״ש אבל חלצה בשל עץ או של שעם שאינו מחופה עור ברגל שמאל או שהיה המנעל גדול שאינו יכול להלוך בו או שהוא קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלוך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפיליא של בגד חליצתה פסולה הכל מבואר שם במשנה ובגמרא: (לט) ומה שכתב בשם הרמב״ם ז״ל שאם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין כתב ה״ה ז״ל שטעמו משום שהוא סבור דכיון דאסיקנא בפרק מצות חליצה דלר״מ דסבר דשל שעם ושל סיב אע״פ שאינם מחופים עור חליצתן כשרה מודה דבשל בגד דחליצתה פסולה משום דלא מגין לדידן דקי״ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינם מחופים עור חליצתן פסולה אע״פ שמגינים בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלין ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתני׳ דקתני באנפיליא חליצתה פסולה ר״מ הוא דסתם מתניתין ר״מ הוא ולא קי״ל כוותיה זה נראה בדעתו ז״ל ואינם דברים מוכרחים אבל הרשב״א ז״ל כתב שכולם שוים ובשל בגד נמי חליצה פסולה הויא דכולהו לרבנן ממעטינן להי מדכתיב בהו ואנעלך תחש אלמא עור בעינן הילכך כולן שוין ור״מ הוא דהוה מפליג בינייהו דלית ליה האי דרשא אלו דבריו ז״ל ולמטה בפ׳ זה מתבאר החילוק שיש בין חליצה פסולה לאינה חליצה עכ״ל: (מ) מנעל של עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו ואם חלץ בו חליצתה כשרה אבל סנדל של תקרובת עכו״ם או של עיר הנדחת או שנעשה למת שנקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה כולו בפרק מצות חליצה (יבמות קג:) אמר רבא הלכתא סנדל של עכ״ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת ושל זקן העשוי לכבודו ולא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש״י של עכו״ם. הואיל ולהילוכא עבידא ומשמשי עכו״ם לאו לשריפה קיימי דאית ליה תקנתא בביטול ואי משום הנאת חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו: של תקרובת עבודה זרה. שהקריב ומסרו לפניו לשם דורון וקי״ל (עבודה זרה כ) תקרובת עכו״ם אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת הילכך לית לה תקנתא וכתותי מכתת שיעוריה: של זקן העשוי לכבודו. לתכריכי מיתה הואיל ולאו להילוכא עבדי לאו נעל הוא וכתבו התוספות סנדל של עכו״ם פירש רש״י דמיירי בשל עכו״ם וקודם ביטול דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה וא״ת והא מכי אגבהה הו״ל דישראל ויש לומר כגון שהגביהו על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה ורבינו תם מפרש דאחר ביטול מיירי ולכתחילה לא תחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם עכו״ם ואמרינן בגמרא אהאי מימרא דרבא אמר ליה רבינא לרב אשי מ״ש זקן העשוי לכבודו דלאו להילוכא עביד דבי דינא נמי לאו להילוכא עביד אמר ליה אילו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עליה דיינא: (מא) כתב בספר המצות אפי׳ אטר חולץ בימין של כל אדם אע״פ שהוא שמאלו ז״ל סמ״ק צריך ליתנו ברגל ימין אבל בשל שמאל פסול ואפי׳ אטר ע״כ וז״ל סמ״ג תנן חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדים רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית כתב מורי אפי׳ הוא אטר חשוב כימין מאחר שהצריכה תורת ימין בפי׳ תדע שהרי באזן אזן לרציעה (יבמות קד.) שאנו למדין ימין שם אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו ע״כ: (מב) ומה שכתב רבינו וי״א שהוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין בימין ובמנעל של שמאל בשמאל כ״כ במרדכי שי״א כן ובסמוך אכתוב דברי הר״ן בדין זה. (מג) ומה שכתב אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בב׳ ידיה אז יעשו בשל ימין כ״כ המר׳ בשם אבי״ה והוא פשוט דהכי אמרינן (מנחות לז:) גבי תפילין דשולט בב׳ ידיו דינו ככל אדם:
ומה שכתב רבינו וי״א שאיטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם והר״ן כתב בר״פ גיד הנשה איכא לספוקי ביבם איטר אי חולץ בשמאלו שהוא ימינו וניזיל בתר דידיה או בימינו שהיא שמאלו וניזיל בתר מיניה ולפ״ז חולץ בשתיהן וסגי בהכי אלא דאיכא ספיקא אחרינא במילתא מדתנן בס״פ מומין אלו (בכורות מה.) ת״ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש״י משום דבעי ימין כדגמר יד יד לקמיצה ממצורע וזה אין לו ימין וכ״ת תינח איטר ביד אבל איטר ברגל למה הוא פסול כבר פירש״י שם מדכתיב לעמוד לשרת בעינן שיעמוד כדרך שאר עמידות שעיקרן בימין כיון דאיטר אין לו ימין יבם איטר אין לו תקנה וכן דעת הרמב״ן ז״ל אבל אחרים אומרים דאיטר משום מום הוא נפסל ולא מפני שאין לו ימין ולפ״ז חולץ בשניהם משום ספיקא אי אזלינן בתר דידיה או בתר מיניה עכ״ל ובנימוקי יוסף פרק מצות חליצה הביא סברות אלו וכתב שהרשב״א ז״ל הניח הדבר בצ״ע: (מד) וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל כ״כ המרדכי בפרק מצות חליצה וכתב ואע״ג דסנדל של עץ כשר ומוקי לה בגמרא במחופה עור וכן אנפילאות של בגד היינו לפי שתפורי׳ יחד והוי מנעל א׳ אבל מנעל על בתי שוקים איקרו מעל דמעל עכ״ל וכ״כ בסה״ת.
ומה שכתב ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהיה טיט דבוק במנעל מבפנים שלא יהא מעל דמעל כ״כ שם המרדכי בשם אבי״ה ומטעם זה כתב עוד וצריך לרחוץ רגלו הימיני יפה יפה וכתוב בהגהות מרדכי שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקו כדי שתהא ראיית הדיינים היטב שלא יהא חציצה בין רגלו ובין המנעל: (מה) ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה וי״א שצריך ב׳ קשרים זה על זה ז״ל סמ״ג יכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים ומפרש בירושלמי כיצד היה עושה כדי שיוכל להלוך בו ואח״כ קאמר רבי חנינא בריה דרבי הכל עונבו כדי שתוכל להתיר באחת מידיה כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהיה חליצה והתרה בימין ויש שעושים קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי עכ״ל והתוספות והרא״ש ז״ל כתבו בריש פרק מצות חליצה אהא דאמרינן והאי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעלייתא ירושלמי כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתהא יכולה להתירו באחת מידיה וכו׳ ונהגו האידנא לקשרו בקשר גמור עכ״ל וסיים בה הרא״ש דקי״ל דעניבה לאו קשירה היא לענין שבת ע״כ. והמרדכי כתב זה הירושלמי וכתב עליו נראה דרבי חנינא עיקר א״כ לא יהדק הקשר השני ע״כ וסמ״ק כתב שם בשם ר״פ כשקושר צריך שני קשרים זה על גב זה ע״כ. וז״ל סה״ת ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי וטוב יותר לעשות ב׳ קשרים זה ע״ג זה שמה שאומר בירושלמי עניבה היינו כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין וכתוב בספר המצות צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל כן כתוב בסמ״ק ונראה שהטעם כי היכי דלא ליהוי מעל דמעל ובהגהת מרדכי כתוב כורכין הרצועות סביב למנעל ה׳ קשרים סביב השוק ואויר גדול בין כרך וכרך ומיהו אין קפידא בכרכים אם הם זה ע״ז וגם על המנעל דלאו היינו מעל דמעל ע״כ ולכתחילה ודאי יש לעשות כדברי הסמ״ק ורבינו והגהות הנזכרים כתבו אח״כ וז״ל וב׳ הרצועות יסבבם פעמים סביב לשוק עד שישובו ראשי הרצועות על השוק לפנים ממעל לאזני המעל דהיינו על שוקו ערום עכ״ל.
ומה שכתב לכך כתב בספר המצות שצריך שיחתוך לפניו ולאחריו כמו פגימה כו׳ דבר זה לא מצאתי לא בסמ״ג ולא בסמ״ק אלא במרדכי פרק מצות חליצה בשם אבי״ה כתוב בלשון הזה יחתיך ממנו מעט לפניו ולאחריו כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף וכן בצדיו ויכוין הקשר של הרצועה שיהיה מלפניו ומלאחריו ממש על בשרו עכ״ל.
ומה שכתב רבינו ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית פשוט הוא:
וכתב בקונדריסים יהיו הקשרים על צידי השוק החיצונות על פני השוק ולא מאחוריו: (מו) וצריך שיקראו אותו בעמידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי כבר נתבאר בסימן זה שמצות חליצה לכתחילה מעומד: (מז) ומה שכתב ואפילו היא מאותן שחולצות ולא מתייבמות שלא התירו להתייבמה אפ״ה צריכה קריאה כ״כ בתשובת הרא״ש כלל נ״ב סימן ב׳ ז״ל וששאלתם נשים שחולצות ולא מתייבמות אם צריכות קריאה משום דלא חפצתי לקחתה משמע דאי בעי יבם והא לא מצי לייבומי פשיטא שצריכות קריאה אע״ג דקריאה לא מעכבא מ״מ לכתחילה כל דין חליצה בעינן וכל החולצות ולא מתייבמות כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולה לייבום אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וכן עריות שיש בהן ספק קידושין הצרה עומדת בחזקת היתר ליבם הילכך כולם עולים ליבום מדאורייתא ולא פלוג חכמים בכל החולצות וצריכות קריאה עכ״ל וגם בתשובה להרמב״ן ז״ל כתוב שאלה יבמה שאינה רוצה ביבם והוא רוצה בה איך איפשר שתאמר מאן יבמי תשובה אחר שנותנים לו עצה ההוגנת אם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראוייה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה והוא שומע לכך ומתרצה שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ייבם כלל א״כ יכול הוא שיאמר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מתבטלים הן היבומים וחולצין הם וגזירת הכתוב שכל חולצת תקרא מאן יבמי ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה עכ״ל: (מח) ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש רק לא אבה צריך שיקראו בנשימה אחת בלא הפסק מ״ש שהקריאה תהיה בלשון הקדש מבואר במשנה בסוטה פ׳ אלו נאמרים (סוטה לב.) ומ״ש רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק סוף פרק מצות חליצה (יבמות קו:) אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה רבא אמר אסוקי מילתא היא ואסוקי מילתא לית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א״ל לא ס״ל למר להא דרבא א״ל מודה רבא בלא אבה יבמי ופירש״י דמקרי. גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצה. מודה רבא בלא אבה יבמי. דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמר מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה עכ״ל והרי״ף גורס א״ל מודה רבא בלא אבה יבמי כרבי זירא דאמר (קד:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו הכא נמי אם ראוייה למיקריא בבת אחת אין קריאתה מעכבתה ואי לא מעכבא ופירש נמוקי יוסף מודה רבא בלא אבה ה״ה בלא חפצתי מטעמיה דרבי זירא והא דנקט בלא אבה משום שאין דרכן של נשים לידע לקרות וכולן אינן ראויות לבילה חשיבי עד שילמדם אבל סתמן של אנשים יודעים הם וראויים לבילה מיקרו עכ״ל וז״ל הרמב״ם ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שהוא והיא יהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואח״כ תאמר יבמי כדי שלא יהא משמע דברים אבה יבמי ומאחר שתהיה רגילה אע״פ שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין ע״ז אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע וכתב ה״ה ומלמדין אותה כולי אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לא לחודיה אבה לחודיה וכולי עד א״ל מודה רבא בלא אבה יבמי כדר׳ זירא דאמר כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו ופי׳ זה מבואר בהלכות כדברי רבי׳ וכתב הרשב״א ז״ל וכפי דבריהם אפי׳ בלא חפצתי לקחתה צריך שידע לומר לא חפצתי בבת אחת והא דנקט בלא אבה משום דאין דרכן של נשים לקרות ואינן ראויות עד שילמדו׳ ראוים הם לקרות והוא ז״ל הקשה עליהם וכתב שיש גירסא אחרת בזה והראשונה נוסחת הגאונים והספרים וכן הוא בעיטור עכ״ל והרא״ש כתב א״ל מודה רבא בלא אבה יבמי פירש״י משום דאיכא לפרושי לא אדלעיל מיניה קאי אבל לא חפצתי תחלת דבור הוא וגירסת רב אלפס ז״ל אינה נכונה דמה ענין רבי זירא לכאן מ״מ יש לטעות בפירוש דבריהם עכ״ל ויש בדברי הרמב״ם שכתב רבינו חסרון הניכר והוא ט״ס כי בקצת ספרי רבינו המדוייקים כתיב כתקנה: (מט) ומה שכתב רבינו וכן יראה מדברי רי״ף אם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב עכ״ל צ״ל דה״ק אם בשעת קריאה לא קראה כאחת אבל מ״מ צריכה שתהיה רגילה לקרותו כאחת דתיהוי ראויה לבילה וכמו שנתבאר ומ״מ לשון אינו מעכב אינו מדוקדק דהא אפילו לא קראה כלל חליצתה כשרה כמו שיתבאר בסימן זה:
ומה שכתב וא״א ז״ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק כבר נתבאר: (נ) ומה שכתב קראוהו מעומד לא חפצתי לקחתה כבר נתבאר בסימן זה דלכתחילה בעי׳ מעומד: (נא) ומה שכתב ואין לחוש אם יפסיק בין לא לחפצתי כבר נתבאר בסמוך: (נב) ומה שכתב וידחוק רגליו בקרקע בפרק מצות חליצה (יבמות קג:) אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחקיה לכרעיה ופירש״י לדחוף רגלו בקרקע וכתב הרא״ש ז״ל למדחקיה לכרעיה כדי שיהא ניכר שטורח לחלוץ מנעלו דלפעמים מנעל ב״ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא שידחוק רגלו מעט ולקמן בסמוך יתבאר אי לא דחקיה לכרעיה אי הוי חליצה פסולה או לא: (נג) ומה שכתב ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל: (נד) ומה שכתב ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע כ״כ הרא״ש ז״ל בסדר החליצה שכתב בסוף פרק מצות חליצה וכתבו רבינו בסוף סימן זה: (נה) וכיצד היא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית כולי בפרק מצות חליצה אהא דאמרינן והאי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כתבו התוספות בירושלמי דפירקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו וכו׳ כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסת בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין ע״כ ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע״פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפי׳ בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין גדמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית עכ״ל וגם הרא״ש כתב ובגמרא דידן לא אשכחן שצריך התרה ביד ימין דלא אשכחן שמצריך ימין אלא ברגל ולקמן נמי אמרינן דגדמת חולצת בשיניה ומיהו נהגו העולם כן על פי הירושלמי עכ״ל וכ״כ נ״י וסה״ת והמרדכי גורסים בירושלמי ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין וכן גורס ה״ה ז״ל:
ומה שכתב רבינו בשם ר״ת שולפתו בימין ושמאל מסייעתה כ״כ המרדכי וסה״ת בשמו וכתבו שאין נראה: (נו) ומה שכתב רבינו בשם ספר המצות כ״כ בסמ״ק וסה״ת וז״ל תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעתה כדאיתא בירושלמי וכתב עוד בסמ״ק תתיר האשה קשר הרצועות קודם ואח״כ הקרסים הכל בידה הימנית ותגביה רגל היבם מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב בימין בלא סיוע השמאל ותחלוץ כל המנעל חוץ מן הרגל בימין: (נז) ומה שכתב וגדמת חולצת בשיניה לכתחילה כבר נתבאר דהכי איתא בגמרא סוף פרק מצות חליצה (יבמות קה.) וכן כתבו הפוסקים ז״ל והרמב״ם ז״ל לא הזכיר יד ימין לענין חליצה וכתב הרב המגיד דאע״ג דבירושלמי קאמר שהיא ביד ימנית לא סמך עליו הרמב״ם משום דבגמרא דידן לא הוזכרה יד ימין לענין חליצה כלל וגבי יבמה גדמת אמרו מי כתיב וחלצה ביד ורגל ימיני נמי אי לאו דגמרי ליה ממצורע היו מכשירין אפילו של שמאל ויד דלא כתיב מנ״ל ואפי׳ לכתחילה וכ״כ הרשב״א ז״ל עכ״ל: (נח) התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו בר״פ מ״ח (יבמות קב.). א״ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט היא:
ומה שכתב רבינו בשם הרא״ש ז״ל הא דפסול בשהתיר הוא דוקא שהוא בענין שלא יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור כו׳ כן נראה ממ״ש בפסקיו בפרק הנזכר אהא דאמר אמימר האי מאן דמסיק אלוחתא דכרעיה לא חליץ: (נט) לשון הרמב״ם ינעוץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידיה בב״ד ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת המנעל לארץ ע״כ ואיני יודע למה כתב ויושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר החליצה התרת המנעל וחליצתו ועוד למה הצריכה להשליך אותו לארץ כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו המדוייקים ויש ספרים שכתוב בהם חסרון הניכר וט״ס הוא ומה שתמה על הרמב״ם ז״ל למה כתב ויושבת כבר נתן טעם ה״ה לדבר וכתב שכן דעת הרב הרשב״א דאפילו לכתחילה מיושב וכתבתיו בסי׳ זה. ומ״מ שאר הפוסקים כתבו דלכתחילה חולצת מעומד וראוי לחוש לדבריהם וכן נוהגים וז״ל סה״ת ותהא שומטת על המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה ולא יושב וכ״כ סמ״ג וז״ל סמ״ק ונגשה יבמתו מעומד או תכוף עצמה ולא מיושב ולא על ברכיה ע״כ ומה שתמה רבינו על הרמב״ם למה הצריכה להשליך המנעל לארץ י״ל דהרמב״ם אורחא דמילתא נקט ולא משום דבעינן השלכה לארץ: (ס) אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה בפרק מצות חליצה (דף קג): (סא) ומה שכתב ופי׳ רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה שפי׳ טעמא דלא חלץ מאן דמסגי אלוחתא משום דבעי למדחפיה אארעא כולי אין דברי הרי״ף מבוארים שאם לא עשה כן החליצה פסולה דהא איכא למימר דהא דכתב דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה חליצתו פסולה משום דבעי למדחפיה לכרעיה אארעא היינו משום דאינו ראוי למדחפיה אבל מי שהוא ראוי למדחפיה אע״ג דלא דחיף חליצתו כשירה וכמ״ש ה״ה ז״ל וכ״נ מדקדוק לשון הרמב״ם ז״ל שכתב היתה רגלו עקומה לאחור וכולי שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה דמשמע בהדיא דלא פסל אלא דוקא בחלצה למי שרגלו כך לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו הא אם חלצה למי שאין רגלו כך אע״פ שלא נעץ עקבו חליצתו כשירה כיון שהוא יכול לנעוץ עקבו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ומ״מ מדכתב הרא״ש שהראב״ד כתב על דברי הרי״ף הני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חד טעמא נינהו דהא דאמר צריך למדחפיה כרעיה אארעא אי לא דחיף לא מיפסלא חליצה בכך והא דקאמר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ ואי חליץ חליצתה פסולה והרמב״ן השיב על דבריו לקיים דברי רב אלפס ז״ל וכתב לפסול את שתיהן ועדיין נראין דברי הראב״ד דלא קאמר אמימר אלא צריך למדחפיה לכרעיה משמע בהדיא דמשמע להו להני רבוותא ז״ל דלהרי״ף כל דלא דחפיה לכרעיה חליצתו פסולה אע״פ שהוא ראוי למדחפיה וכ״נ דברי רבינו ירוחם וכתב שדעת הרמ״ה כדעת הרי״ף: (סב) ומה שכתב רבינו וכ״כ הרמב״ם ז״ל היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה והראב״ד כתב שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסול לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסל החליצה בהכי וכ״כ א״א ז״ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו וכו׳ כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו המדוייקים ויש קצת ספרים שטעה הסופר והשמיט קצת לשון וחסרון הניכר הוא ולענין מה שהשוה רבינו דעת הרמב״ם ז״ל לדעת הרי״ף לפסול בלא דחיף כרעיה אע״פ שהוא ראוי כבר כתבתי שאין נראה כן מדקדוק לשונו: (סג) ומה שכתב בסברת הראב״ד וגם כשהוא הולך נעלו הולך למטה מרגלו נראה שהוא ט״ס כי בפסקי הרא״ש כתוב בסברת הראב״ד ז״ל כל׳ הזה וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה מרגלו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו: (סד) ומה שכתב וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהיה טורחת לחלוץ רגלו כו׳ כלומר וא״כ אינו ענין לאידך מימרא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ: (סה) חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה משנה בפרק מצות חליצה (דף קא) ואהא דאמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ פירש״י ואע״ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשירה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגלו הוא וכתב הרא״ש ור״ח פי׳ בשם גאון דכיון דמסגי אלוחתא לא יכיל למיתרץ כרעיה דעל גבי ההוא לתחת ולתחת דידיה היא לעיל וכיון דאיתיה לכרעיה ולא תריצא הו״ל כמו (שאינו ראוי לבילה שבילה מעכבת בו אבל היכא דהוי תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיק היה יכול למתרציה אע״ג דאיפסיק חליץ למטה מן הארכובה דהו״ל ראוי) לבילה שבילה אין מעכבת בו. לכל הפירושים האלו משמע דקטע חליץ אבל בירושלמי לא משמע הכי דאמרינן בירושלמי אמתני׳ דמן הארכובה ולמטה כיני מתני׳ בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה ומשמע דלא איירי בקטע אלא במי שרגלו שלם וקושר את הרצועות מן הארכובה ולמעלה וכן פי׳ רבינו ניסים ז״ל במגילת סתרים וכן פי׳ רב אלפס ומיהו תימה לומר לפסול חליצה אם לקשרו רצועות הסנדל מן הארכובה ולמעלה דמה נפקא מינה היכי דנתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי דעיקר חליצה הסרת רצועות נראה שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכן משמע מתוך לשון הירושלמי דאמר קושרו עד שיכול להלוך בו אלמא דעיקר הקשירה כדי שיעמוד על רגליו ויכול להלוך בו וכיון שאין יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אם התיר הרצועות הו״ל כאילו שמט הסנדל כיון דסופו ליפול מעצמו וכן אם קשרו למעלה מן הארכובה שעיקר עמידת הסנדל ע״י הקשירה ולא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל (להלוך בו) בלא קשירה לא ידענא למה תפסל החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי׳ אם חולץ בלא קשירה שלא נרמזה קשירה בתורה ולא נאמרה הלכה למשה מסיני והא דקאמר בירושלמי כיני מתני׳ בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה לא בא למעוטי קטע אלא לאשמועינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה בסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אי נמי בקטע איירי ואתא לאשמועינן דבעינן שישאר כל כך בשוקו שיוכל להכניס הסנדל בשוקו ולהוציא למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו בסמוך לארכובה שאינו יכול לקשור הסנדל אלא בשוקו למעלה מן הארכובה פסולה עכ״ל: (סו) ומה שכתב שדעת הרמב״ם ז״ל כדעת רב אלפס מבואר בדבריו שכתב שאם היה המנעל קשור למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה וכתב עוד יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מנעל שמאלו חליצתה פסולה וכתב ה״ה שכן דעת בעל העיטור ושדעת בעל המאור כפירש״י דכל שנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולץ וכן דעת הרשב״א ז״ל וכתב הוא ז״ל והוא דדחיס מה דאשתאר על ארעא כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא ע״כ כתב בא״ח כתב הרמב״ם יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה מכאן דקדק מורינו ז״ל שדעת הרמב״ם שאם חלצה בימין חליצתה כשירה שאל״כ הול״ל ואם חלץ חליצתו פסולה ואע״פ שכתב בפירושיו בלשון ערב שהוא פסולה ולא יתכן בו חליצה אני אומר שחזר בו [וכן דעת רש״י שאם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולצת בשוקו דמעל רגלו קרינן ביה וכ״כ הר״ן וכ״כ העיטור והראב״ד וכ״פ הרשב״א בחידושיו וז״ל הילכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה עכ״ל ומ״ש הרמב״ם ספר מוטעה נזדמן לו שהיה כתוב בו ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה אבל בנוסחי דידן בספרי הרמב״ם אין כתוב תיבת בשמאל ואפילו לפי נוסחתו אין דקדוקו דקדוק דאיכא למימר דה״ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלצה בשמאל דשייך ביה חליצתה פסולה מפני שהוא בשמאל ועי״ל לפי נסחו דמ״ה כתב בשמאל לומר דמ״ה חליצתה פסולה ולא בטלה אבל אם חולץ בימנית החתוכה אינה חליצה כלל וכבר ביאר בסוף אותו הפרק מה בין אמרו חליצתה פסולה לאמרו אינה [חליצה] ואף לפי נוסחתינו הדין הזה דין אמת שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה ואם חלצה בימנית החתוכה אינה חליצה: (סז) קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה שם (דף קב.) בעי רבי ינאי קרעתו מהו שרפתו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דילמא חליצה בעינן והא ליכא תיקו וספיקא דאורייתא לחומרא וכ״כ הרמב״ם ז״ל: (סח) ומה שכתב היה לבוש שתי מנעלים זה ע״ג זה וחלצה שניהם כשירה קרעה העליון בענין שחלצה התחתון וכו׳ שם בעא מיניה רבי נחמיה מרבה ב׳ מנעלים זה ע״ג זה ה״ד אילימא דשלפתיה לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל לא צריכא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי מאי חליצה בעיא והא איכא או דילמא גלויי כרעא בעינן וליכא וכתב הרא״ש ז״ל ולא איפשיטא אבל אם חלצה שניהם כשירה ואין בו משום מעל דמעל והרמב״ם ז״ל נראה שהיה לו גירסא אחרת בגמרא שכתב היה לבוש ב׳ מנעלים וחלצה העליון אע״פ שקרעה התחתון עד שנגלית רגלו חליצתה פסולה: (סט) ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה בסוף פרק מצות חליצה (יבמות קו:) תנן וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים ובגמרא שם אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקה היכא דנפיק מן פומא דיבמה דכתיב לעיני וירקה ומשמע דיליף רבא הכי מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוה משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמהאי טעמא לא בעינן דליחזי בעלה כי נפיק רוק מפומה דכתיב וירקה בפניו אבל גבי דיינים דכתיב לעיני וירקה בעי׳ דליחזי כי נפיק רוק מפומה:
כתב סמ״ק רוקקת רוק גדול הנראה להדיינים משעה שיצא הרוק מפיה עד שיגיע לפני היבם: (ע) כתב הרמב״ם לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה כשירה כתב ה״ה שלמד כן מדאמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא ולא אמר אי לא חזי דייני רוקא לאו חליצה היא כחו שאמרו בההיא דאכלה תומא הסמוכה לה: (עא) רקקה וקלעתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק נגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשירה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר בפניו כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו המדוייקים ואיתא שם בסוף פרק מצות חליצה (יבמות קו:) אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ״ט וירקה בפניו בעי׳ וליכא הילכך הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח הא איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק לאפי דידיה והדר אזיל וכתבו התוס׳ והא דאמרינן בהחולץ ורקתה קדמנא רוקא בב״ד דמתחזי על ארעא ובכל הספרים איתיה וכן בסנהדרין בירושלמי שמא למצוה מן המובחר בעינן הכי:
כתב ב״י בשם הרמ״ה דהא דאמרינן דקלטתו הרוח אינו כלום וצריכה לחזור ולרוק בפניו דוקא לכתחילה אם עומדת שם אבל אם נתפזרו והלכו להם כשירה: (עב) יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וכתב רב אלפס דוקא במוצצת כו׳ (שם דף קה.) שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא״א לדם בלא צחצוח רוק מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת״ל זובו טמא הוא טמא ואין הדם היוצא מפיו טמא אלא טהור לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת ופירש״י מוצצת א״א בלא צחצוח רוק ופסקו כן הרי״ף והרמב״ם ז״ל וכתב ה״ה ז״ל בשם הרשב״א אם רקקה ואינה שותתת ואינה מוצצת איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק עכ״ל ועיין בר״י:
ודע דמקמי הכי אמרי׳ בגמרא דלוו שאיל בי מדרשא יבמה שרקקה דם מהו א״ל מי כתיב וירקה רוק ואהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ ואוקימנא במוצצת כתב הרא״ם ז״ל ואני כתבתי כדפירשתי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפילו שותתת דלא בעינן צחצוחי הרוק וכ״כ הראב״ד ז״ל דטעמא דמסתברא הוא דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו זובו טמא ה״א דם היוצא מפיו טמא וכתב דלא פליגי אהדדי דלעיל דלא בעי לצחצוחי הרוק כשרקקה במקום חליצה דסגי לה בהכי והך ברייתא דבעי צחצוחי הרוק כשרקקה שלא במקום חליצה דלפוסלה מן הייבום אי איכא צחצוחי הרוק הוא דפסלה דגזרינן משום רקיקה דבתר חליצה אבל לית בה צחצוחי הרוק לא גזרינן עכ״ל ורבינו סתם וכתב יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת ולא חילק בין מוצצת לשותתת וזהו כדעת הרא״ש ז״ל ואח״כ כתב שרב אלפס כתב דוקא במוצצת כו׳ לומר שרב אלפס חולק על זה והוא מחלק בין מוצצת לשותתת. (עג) אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא בסוף פרק מצות חליצה שם ומפרש טעמא משום דבעינן וירקה מעצמה וליכא: (עד) ומה שכתב ורב אלפס לא הביא דברי רבה אולי ר״ל מפני שא״א בלא צחצוחי רוק וכו׳ ז״ל הרא״ש שם רב אלפס לא הביא הא מילתא דרבה אולי ס״ל דלא גרע מרקקה דם ולא דמי להא דהא אפילו צחצוחי הרוק מעצמה אין כאן אם לא נאמר א״א בלא לחלוחית רוק ואותו מעט יצא עם רוק זה ונהגו העם למונעה מכל מאכל קודם חליצה עכ״ל ונראה שיש חסרון לשון בדברי רבינו וצריך להגיה וא״א הרא״ש ז״ל כתב רב אלפס לא הביא דברי רבה אולי ר״ל כולי: (עה) ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם וכיוצא בו מדברים המזיבים הרוק נראה דט״ס הוא וצריך להגיה המרבים במקום המזיבים. (עו) ומה שכתב בשם סה״ת ז״ל יזהרו ב״ד שלא תאכל האשה עדיין באותו יום דשמא אכלה דברים הגורמי׳ רוק לבא דאמר רבה אכלה תומא או גרגישתא לא חולצת דכתיב וירקה מעצמה וה״ה רימונים כדאיתא בפרק אע״פ ושאר דברים שאין עולין על לב אדם עכ״ל.
וכבר כתבתי בסמוך שגם הרא״ש כתב שנהגו למונעה מלאכול כלום וכ״כ סמ״ג וסמ״ק:
כבר נתבאר בסמוך בסימן זה שמצות קריאה ורקיקה לכתחילה מעומד וז״ל סמ״ק ובשעת הרקיקה תעמוד היבמה נגד היבם עכ״ל והטעם שצריכה לעמוד נגד היבם כדי שתרוק נגד פניו: (עז) ואח״כ מקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל משנה סוף פרק מצות חליצה (שם) וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ע״כ היו מקרין וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר. עיטם וגמר את כל הפרשה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה: (עח) ומה שכתב ומצוה לכל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג״פ שם במשנה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים ר׳ יהודה אומר מצוה לכל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג״פ וגמרא שם תניא א״ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר׳ טרפון ובאת יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל לההוא ברייתא משמע דס״ל דהכי הילכתא כיון דמייתי לה הלכה למעשה וכן פסקו שאר הפוסקים ז״ל.
וכתב בהג״מ בשם ר״י גאון שגם היבמה אומרת ג״פ חלוץ הנעל וכ״כ המרדכי: (עט) נמצא סדר חליצה קוראה מאן וכו׳ עד או שקראה ואח״כ רקקה חליצתה כשירה מימרא וברייתא שם: (פ) ומה שכתב ולא עוד אלא אפי׳ לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשירה משנה שם (יבמות קד.) חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר״א אומר חליצתה פסולה ר׳ עקיבא אומר חליצתה כשירה א״ל ר״א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב א״ל ר׳ עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ופירש״י דכתיב ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכוב אמעשה כתיב וקריאה דיבור בעלמא הוא: מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא ובגמרא (דף קה.) תניא חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה ואוקימנא כר״ע וידוע דהלכה כמותו:
וכתב הרמב״ם אהא דאמרינן דקריאה לא מעכבא בד״א כשהיו יכולים לדבר שהרי הן ראויים לקרות אבל אלמת או אלם אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת עכ״ל: (פא) צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או נתכוונה היא ולא נתכוין הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין בסוף פרק מצות חליצה (יבמות קו.) א״ר יוחנן אני שונה בין שנתכוין היא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת: (פב) ומה שכתב לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של אחד מהן אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם שמא וכו׳ בריש פרק מצות חליצה (יבמות קב:) אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ה״ק אע״ג דחזינא אין חוששין שמא כיונו וא״ד טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין ודקאמר תנא בעי כוונה ה״מ לאישתרייא לעלמא אבל לאחין מיפסלא וידוע דהלכה כלישנא בתרא:
[בדק הבית: ויש לתמוה על הרמב״ם ורבינו גבי יבמה שגדלה בין האחים שמא כיוונו לשם חליצה מאי איריא שכיונו אפילו לא כיונו נמי מיפסלא על האחים ונ״ל דלרווחא דמילתא נקטו הכי אבל אין ה״נ דאפי׳ לא כיונו נמי מיפסלא על האחים ועי״ל דהא דמיפסלא היינו משום דחיישינן שמא נתכוונה היא אבל אם היה ידוע לנו שגם היא לא נתכוונה לא מיפסלא:] (פג) ומה שכתב וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין אסורה להתייבם שם (קד.) שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מן האחין ואוקימנא כר״ע דאמר רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. ופירש״י חליצתה פסולה. ופוסלת על האחין אין כאן בית מיחוש ואפילו מייבום לא פסלה:
ומאי שנא רקיקה ומ״ט קריאה קריאה דאיתא בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דבתחילה ליתא ולבסוף איתא מחלפא ליה ואתי למישרי חלוצה לאחין ופי׳ רש״י קריאה. בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה א״נ אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליכא למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קריאה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ״ה הדרא ומתייבמה ואתי למישרי חלוצה לאחין: (פד) ומה שכתב רבינו דדוקא ברקקה בפני ב״ד הוא דאסורה להתייבם מתבאר ממה שכתבתי בסמוך דטעמא משום דמיחלפא להו לאינשי ואתו למשרי יבמה לאחין והאי טעמא לא שייך אלא ברקקה בפני ב״ד ובפני היבם. וכ״כ ה״ה בפ״ד על ההיא דיבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה לאחד מהן מכאן כתבו קצת מן המפרשים שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד ה״ז חליצה פסולה אינו אלא כשרקקה בב״ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת וזה דעת הרמב״ן והרמב״ם ז״ל עכ״ל וכ״כ נמק״י אההיא דיבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה לאחד מהם דאסיקנא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ש״מ דאפי׳ שלא בב״ד חיישינן שמא כיונו ופסולה על האחין ומיהו כיון דלא פסלי׳ להו מדינא אלא מפני מראית העין מסתברא דהיינו דוקא במעשה כי האי דלאו אורח ארעא בהכי אבל רקיקה דלא איפשר בלאו הכי לא חיישינן לה למיפסלא בהכי דאלת״ה כל יבמה סנדלה בין אחין תאסר להם דהא א״א שלא רקקה בפניהם ולקמן פסלינן רקיקה בב״ד אלא לאו ש״מ כדאמרן וכ״נ מדברי הרמב״ן ז״ל עכ״ל: (פה) ומה שכתב ומיהו דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אא״כ יהא רוק מעורב בו כ״כ הרא״ש בפסקיו בפרק מצות חליצה בשם הראב״ד ז״ל וכתבתיו לעיל בסימן זה גבי דין יבמה שרקקה דם:
וכתב הרא״ש ק״ל כיון דאמרינן יבמה שרקקה תחלוץ אמאי אדחיקו הנך אמוראי לקמן להטעותו כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפנינו ונפסלה לו ואח״כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א״כ לאו דהלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונ״ל דשפיר אית [להו] להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונה והא תניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא וכולי חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי [חזינן] חיישינן שמא כיוונו אלמא אף חליצת הסנדל לא מהניא לפסול בלא כיונה כ״ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה ידוע הוא שלא כיון עכ״ל:
כתבו הגהות מיי׳ צריכה היבמה להזהר שלא תרוק לפני היבם שהרקיקה פוסלת לייבום וא״כ תהיה החליצה פסולה כיון שאינה ראויה ליבום ותצטרך לחזור על כל האחים וכ״כ במרדכי מקבלת אבי״ה וכתב ואע״פ שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך: (פו) ומה שכתב רבינו ואם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם כבר נתבאר: (פז) הסומא לכתחילה לא יחלוץ ואם חלצה מהסומא חליצתה כשירה בפרק מצות חליצה (יבמות קג:) תניא חולצת מן הסומא חליצתה כשירה וכתבו התוס׳ וא״ת מהיכן ס״ד למעוטי סומא וי״ל מדכתיב לעיני הזקנים ס״ה לעיני יבם א״נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ״ל דלא עכ״ל:
והרמב״ם ז״ל כתב בלשון הזה סומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק וכתב ה״ה ממ״ש בברייתא החולצת מן הסומא חליצתה כשירה למד רבינו שאין חולץ לכתחילה ונתן טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשירה שהרי אין הרקיקה מעכבת ובהשגות א״א והוא שיש שם מי שיחלוץ ע״כ סבור הוא ז״ל דכל היכא דליכא אחרינא אפי׳ לכתחילה חולץ וברייתא דמשמע דוקא דיעבד הוא בשיש שם אחר ואיני יודע הכרח בזה עכ״ל ואני מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז דטעמא דהראב״ד משום דאין לך דיעבד גדול מזה שלא תתעגן ומצאתי עוד דלענין הלכה למעשה יש לחוש דדילמא הראב״ד ס״ל כמ״ד מצות חליצה קודמת ולהכי חשיב כדיעבד משום עיגונא אבל לפוסקים כמ״ד מצות יבום קודמת מנא לן דחשיב דיעבד ע״כ: (פח) חליצת חרש ואלם ואלמת פסולה ופוסלת אבל שוטה וקטן אין חליצתן כשירה בפרק מצות חליצה (יבמות קד:) תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ובגמרא (שם) אמר רבי ינאי דטעמא דחרש וחרשת לפי שאינן בואמר ואמרה אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתניתין דקתני לא קראה חליצתה כשירה כר׳ זירא דאמר כל הראוי לבילה ואמאי דתנן דחולצת לקטן חליצתה פסולה א״ר יהודה אמר רב זו דברי ר׳ מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום כלומר ואינה נפסלת לאחין ויכולה להתייבם להם ולו. והרמב״ם ז״ל כתב בלשון הזה אלם או אלמת אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שלא עשו כלום מפני שהחרש והחרשת אינן בני דעת וכתב ה״ה מ״ש שחליצת חרש או חרשת אינה כלום נראה שסמך לו על התוספתא ששנינו שם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן כו׳ תצא וי״ג דברים בה הרי השוו דין חרש שוטה וקטן ויתבאר בגמרא שאין חליצת קטן כלום וכן השוום חכמים בכל מקום לכל דבר שצריך דעת ויש מי שהקשה על רבינו מדאמר בגמרא אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ולא אמר אין חליצתן כלום אלמא מודו חכמים בחליצת חרש וחרשת דחליצה פסולה היא ועוד ממ״ש שם בגמרא דטעמא דמתניתין לפי שאינן באמר ואמרה ואמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא וכו׳ אלמא טעמא דמתני׳ אינו משום דלאו בני דיעה נינהו אלא לפי שאינם ראויים לקריאה והרי הם כאלם ואלמת ויש לדחוק בזה לדעת רבינו דלהכי מפרשים טעמא דמתניתין משום קריאה לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת חליצתן פסולה ומיהו אינן שוין בדינן אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושמואל דאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום משום דמשמע ליה דמשום קטן בלחוד תני במתני׳ חליצה פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה אלא קטן א״נ דפלוגתא דר״מ וחכמים בקטן שמיע ליה באינך לא שמיע ליה ומש״ה לא כייל להו ומיהו אנן סמכינן על התוספתא שהיא משוה אותן וזה התירוץ יותר נכון כנ״ל לדעת רבינו אבל הרמב״ן והרשב״א ז״ל סוברים שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת ואינן כשוטה לכל דבר וכ״נ מן ההלכות עכ״ל: (פט) קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין בפרק מצות חליצה (שם) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ובגמרא (דף קה:) אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר״מ אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין קטנה ובין גדולה רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב׳ שערות וכיון דאסיקנא דעד שתביא שתי שערות משמע דכל שחלצה קודם לכן הויא פסולה וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל: (צ) ומה שכתב רבינו וא״א הרא״ש ז״ל השוה חליצת קטנה לחליצת קטן לא מצאתי כן בדברי הרא״ש אלא בדברי התוס׳ שכתבו וא״ת כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי״ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה״א דחליצתה פסולה דהא מקשינן אשה לאיש מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל ייתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ע״כ ומ״מ יש לתמוה היאך כתב רבינו כן בשם הרא״ש כיון שלא נמצא כן בדבריו ועוד שגם התוספות לא כתבו כן לקושטא דמילתא שהרי כתבו אח״כ ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ע״כ וכיון שהם מסופקים אי גרסינן חליצתה כשרה היאך אפשר לכתוב בשמם דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ודע שגירסת רב אלפס כגירסת הירושלמי ומ״מ כיון דאסיקנא דהלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה: (צא) חליצה מוטעת כשרה ה״ד חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע״מ שתתן לך כך וכך ברייתא בפרק מצות חליצה (יבמות קו.). (צב) ומה שכתב אפילו אינה נותנת לו כלום כך פירש״י ונתן טעם כדמפרש בפרק המדיר (כתובות עד.) דכל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן ליה שהיה איפשר לעשות ע״י שליח וכל שא״א לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה ואע״פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים וכ״כ הרא״ש ז״ל וכ״פ הרמב״ם ז״ל שאע״פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה:
וכתב ר״י ואפי׳ התנה בתנאי כפול ופשוט הוא וכן כתב הרא״ש בתשובה שאכתוב בסמוך: (צג) ומה שכתב רבינו דמ״מ היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר כו׳ אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ אלא באינו רוצה יכולה לומר משטה אני בך ואינה צריכה ליתן לו כלום שם בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך ק״ק זוג לבתר דחלץ לה אמר לה זיל הב ליה אמרה ליה משטה אני בך עבדא ליה וכתב הרא״ש ז״ל ופירש״י זיל הב ליה דהא קבילת עלך ואף על גב דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו מיחייב לקיומי תנאי מדינא כשאר שכירות דעלמא ולהכי פירש מטעם שכירות ולא מתנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דהאומר ע״מ אין מחייבין אותו לקיים התנאי אלא אם ירצה לקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע הילכך בנדון זה משום תנאי לא מיחייבה למיתב ליה אלא הכי קאמר ליה כיון דאי איפשר לה לחליצה להתבטל ה״ל כשכירות דעלמא א״ל משטה אני בך עבדא ליה דכיון דלא הוה הגון לה ולא בעיא ליה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד מה מידי עכ״ל.
וכן כתב עוד הרא״ש בתשובות ודברי ר״י שכתב בשם הרמ״ה והתוספות נראה בחולקים על זה כתוב בתשובות הרשב״א סימן אלף ור״מ אם הקדימה ונתנה לו אין השטאה אחר נתינה וקרוב בעיני בכל שחלץ קודם שנטל מעות באין מוציא מיד האשה ואפילו חייבה עצמה לו בשטר ואפילו בקנין ועיין במרדכי בפרק החולץ: (צד) אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אינה חליצה להתירה ומ״מ נפסלה בכך להתייבם וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה בסוף פרק מצות חליצה (שם) ת״ר חליצה מוטעת כשרה אי זו היא חליצה מוטעת אמר ר״ל כל שאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה א״ל ר״י שונה אני בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא אני שונה חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשרה אלא כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך ק״ק זוז ובר״פ (קב:) גבי הא דא״ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחים מותרת לינשא לאחד מהם ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם אסיקנא דטעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן דהא דתניא דבעינן כוונה ה״מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא ובסוף הפרק הנזכר (דף קו.) מייתי עובדא ביבמה שאמרה לרבי חייא בר אבא שאינה רוצה להתייבם מפני בלא היה רוצה היבם ליבמה אלא משום דחזאי לה ממונא ורוצה לאכלו ולכלותו ולגרשה וכתב הרא״ש שהיתה כעורה ומפני כך האמינה ר׳ חייא בר אבא א״ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה א״ל השתא מינך איפסלא לה חלוץ לה חליצה מעלייא כי היכי דתשתרי לעלמא וכתב ה״ה על מעשה זה שכתב הרשב״א ז״ל מסתברא שכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה ה״ז חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי וטעמא דמילתא דכיון דאסור ליה מדרבנן לא מעגנין לה עכ״ל כתב הרא״ש בתשובה כלל נ״ב ס״ו חלוץ ע״מ שתתן לך ר׳ זוז אפילו אם כפל התנאי ואמר אם לא תתני לי ק״ק זוז לא תהיה החליצה חליצה אפ״ה החליצה כשרה דאין תנאי מועיל בחליצה משום דלא איפשר למעבד ע״י שליח כתנאי בני גד ובני ראובן שיהושע היה שלוחו של משה ליתן להם את הארץ וכתב עוד שם שאפילו אמר בשעת חליצה אני חולץ ע״מ שלא תנשאי לשום אדם ואם תנשאי לשום אדם לא תהיה החליצה חליצה מותרת לינשא עכ״ל:
[בדק הבית: ואני תמה על זה דאע״ג דמדין תנאי לא הוי תנאי כדבסמוך מ״מ כיון שהוא סובר שתנאו קיים שלא תינשא לשום אדם נמצא שלא נתכוין להתירה בחליצה זו וכל שלא נתכוין להתירה בחליצה זו לזר לא הותרה כמו שנתבאר בסימן זה ושמא יש לחלק דשאני הכא שהוא סובר חליצה זו מתירה להנשא לזר ולכך מתכוון ואינה נאסרת לפי דעתו אלא מצד התנאי ] ועיין ברבינו ירוחם:
כתב הרמב״ם ז״ל חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך לייבם תייבם וכיוצא בדברים אלו פסולה וכתב ה״ה מ״ש רבינו או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא וכו׳ נראה שהוציאו ממה שאמרו בירושלמי רשב״ל אומר כל שאומר לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ונחלק עליו רבי יוחנן עוד שם בירושלמי אתא עובדא קמיה דר׳ חייא בר אבא א״ל האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה הימנה והיא נישאת לך דרך נישואין מדחלץ לה א״ל אי אתי משה ושמואל לא שרו לה:
וכתב הרשב״א ז״ל שהמעשה הזה הלכה הוא ואפילו רבי יוחנן מודה בזה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ להתירה באותה חליצה אף על פי שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ואין נראה כן מדברי רבינו אלא המעשה אתא כר״ל ואינו כהלכה ומה בין זה למה שאמר ר״ל שם חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואיפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתה הימנה חליצתה כשרה היא עכ״ל: (צה) חליצה מעושת שלא כדין על ידי דייני ישראל שכפו לחלוץ וכו׳ עד כפוהו דייני ישראל ע״י דיוני עכו״כ. סככוהו עכו״ם לעשות מה שישראל אומרים לו כשרה כל זה נתבאר בסי׳ קל״ד לענין גט ובפרק מצות חליצה שם ת״ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושית פסולה גט מעושה כשר ה״ד אי דאמר רוצה אני אפי׳ חליצה נמי ואי לא אמר רוצה אני גט נמי לא ה״ק חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ומדהשוו חליצה מעושית לגט מעושה משמע דשוים הם לכל דיניהם וכן פסק הרמב״ם ז״ל ומ״ש רבינו שהרמב״ם חילק בדין כפו עכו״ם מעצמם והדין נותן שיחלוץ נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי הרמב״ם:
כתב בתשובות הרשב״א בסי׳ אלף ור״מ מדברי בעל הלכות נראה דכל שהיבמה אינה רוצה להתייבם וב״ד רואים שיכניס קטטה לתוך ביתו כאותה שאמרו ב״ד קורין אותו ונותנים לו עצה ההוגנת לו וכו׳ שאם לא יקבל מהם כופין אותו שיאמר רוצה אני אלא שדברים אלו אינם ברורים בעיני עכ״ל.
והרא״ש בתשובה חולק על זה:
דין מי שחלץ ואח״כ הראה מודעא שמסר קודם לכן כתב הרא״ש בתשובות סוף כלל נ״ב עיין בתשובת הריטב״א שכתבתי בסימן קס״ה: (צו) חליצה פסולה אע״פ שהיא פסולה פוסלת על האחין ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונישאת לזר קודם שיחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו המדוייקים וכך הוא לשון הרמב״ם ז״ל ומ״ש דחליצה פסולה פוסלת על האחים ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ בפרק כל הגט (גיטין כד:) א״ר נחמן אמר שמואל כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלת ופירש״י פסולה. להתירה לשוק אבל פוסלת מן האחים שלא תתייבם להם עוד ואע״ג דבגט לא קי״ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם בחליצה משמע דהלכתא כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כרבי אלעזר דפליג עליה התם הא לא פליג אלא בקטן ואנפליא בלבד ואע״ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו ולפי׳ כתב הרמב״ם בכולם חליצה פסולה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפליא כתב שאינה חליצה כלל. וכתב הריב״ש בתשובה בסימן תפ״ב על המוסר מודעא על החליצה אפילו נאמר שהמודעא קיימת אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית וחליצה מוטעת ואף על פי שהרמב״ם כתב בפ״ו מהלכות גירושין דמוסר מודעא על הגט הגט בטל וכל מקום שכתב בטל ר״ל בטל לגמרי ואפילו ריח גט אין בו כמו שכתב בפרק י׳ כבר כתב בפ״ד מה׳ יבום שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושחליצה מעושית על ידי ישראל שלא כדין או ע״י עכו״ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע״י עכו״ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך כל מקום שאמרנו אינה חליצה לא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסדה מן הכהונה ומותרת להתייבם הנה שאינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע״פ שהמוסר מודעא על הגט רוצה שיבטל בטל הוא ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה היא ומועלת לפוסלה מן האחים ולאוסרה בקרובותיה ופסול מן הכהונה ונראה לי שטעם החילוק הזה לדעתו הוא וכו׳ עכ״ל וכתב עוד שם חליצה אינה יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שהוא מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתיא מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלץ הרי לאחר החליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה הוא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגלויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס על החליצה שאם לא כן מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית עכ״ל ועיין עוד שם.
וכתב הרב המגיד מ״ש שאם עברה ונישאת בחליצה פסולה שאין מוציאין אותה מידו נראה ודאי שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה ואם לא כן כוונת רבינו קי״ל שהרי משמע בגמרא במקצת מקומות שהזכירו חליצה פסולה שמן התורה אינה כלום ואם כן היאך תעמוד עם בעלה בלא חליצה וצריך עיון עד כאן לשונו ודברים פשוטים הם בעיני שהרי לא בא הרמב״ם ז״ל אלא ללמדנו שאין אוסרים אותה עליו אף על פי שעברה ונישאת בלא חליצה כשרה אבל דבר פשוט הוא דכיון שהיא צריכה לחלוץ שמפרישין אותה עד שתחלוץ חליצה כשרה: (צז) לאחר שתחלוץ כותבים לה בית דין שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו אע״פ שאינם מכירים וכו׳ מימרא דרבא בסוף פרק מצות חליצה (יבמות קו:): (צח) וצריך לשרטטו מפני מקראות שבו שם מר זוטרא משרטט וכתב לה לכולה פרשתא: (צט) לשון א״א ז״ל סדור חליצה מצות חליצה בשלשה שיודעים להקרות וכו׳ עד סוף הסימן הכל בפסקים ס״פ מצות חליצה: (ק) ומה שכתב ואחר החליצה יתנהו לדיינים היינו לומר שחוזר ונותנו להם במתנה כדי שיוכלו להקנותו לאחרים אי נמי מפני שמתחלה לא נתנוהו לו אלא על מנת שיחזירהו להם ואם לא יחזירהו להם נמצא שלא זכה במתנה והוי ליה חולץ במנעל שאינו שלו. (קא) ומה שאמרו חותמין עליה תלתא כתב רבינו ירוחם בשם הרמ״ה ואם לא יחתמו אלא שנים עדות הוא וכשר:
וכתב הרשב״א בתשובה יחתמו הג׳ שנעשו ב״ד ולא השנים שניתוספו: (קב) ומה שכתב ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה ג׳ ירחי כ״כ ר״י והטעם מפני שאינה חולצת עד שיעברו ג׳ חדשים ממיתת הבעל כמבואר בראש סי׳ זה. כתב הריב״ש סי׳ שפ״ב על גט חליצה שזמנו מוקדם שהיה זמנו שנת ה׳ אלפים וקל״ד וחסר ממנו ל׳ וכתב וק״ד ורצה לפסלו והאריך בדבר וכתב על זה להר״ן בתשובות הר״ן סי׳ י׳ כתוב שהשיב להתיר ומיהו כתב בסוף דבריו ומ״מ אם הדבר מזדמן שיתוקן המעשה ב״ד קודם שתינשא הנה מה טוב ואם אין אין ראוי לעגנה בשביל זה והריב״ש סי׳ שפ״ה כתב לחכם אחד ע״ז וז״ל ואתה האדון הפרזת על מדותיך והכשרת מוקדם בגט חליצה אפי׳ הקדימוהו לדעת לפי שלדעתך אין בהקדמתו תועלת והפסד ואפי׳ בעל הריב לא אמר להתיר אלא מפני שתולה שנעשה בשכחת הסופר אבל להתיר מוקדם לדעת ראה זה חדש הוא ומה שכתבת שיש לחוש שגט חליצה זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת ויציב אין ספק בו וגם אני הרגשתי בטענה זו ובספק הזה כתב לי החכם אחי כי הוא ודון חסדאי עוררהו לרבינו הר״ן והודה בו להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו מן היום ההוא והלאה והתנצל על התירה סתם בתשובתו לשואל ולא אמר להצריכה בדיקה זו באמרו כי לרוב פשיטותו לא היה צריך לבאר זה ואין בזה די התנצלות כבודו במקומו מונח עכ״ל וכתב עוד שם דגט חליצה לעולם צריך קיום אף בלא ערער אפי׳ יוצא מתחת ידה אף למי שאינו מצריך בגט אשה משום דליכא טעמא להאמינה משום חומר שהחמרת בסופה וא״כ בנדון זה שהוא יבמה ובמקום שאין עדים מצויים לקיימו דהא ממדינה למדינה הוא צריכה היא קיום וכ״ש למ״ש הרשב״א בשם ר״ת דהאידנא כל שבא מחוץ לעיר הוי כמו ממדינה למדינה דדיינינן להו כבני מחוזא דניידי עכ״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון